הכוח להמשיך

הלכתי ברחוב. יום אביבי רגיל, שגרתי. ילדים מסתובבים בחנויות, נהנים מיום חופש מן הלימודים. הסתכלתי עליהם, על האנשים העוברים בזמן שאני מסיים את הסיגריה. רואה אנשים עוברים וצוחקים עליי, קוראים לי "הומלס". התעצבנתי. התעצבנתי כל כך, עד שהרגשתי את וורידי בולטים מרוב כעס, את פניי מאדימות ואת הרצון הזה, הרצון המעוות הזה… לא עמדתי בזה. זרקתי את שאריות הסיגריה על המדרכה, כמו שעשיתי בכל פעם שדבר כזה קרה, והלכתי אחרי שני הגברים שצחקו עליי. התקרבתי אליהם בשקט, התגנבתי מאחוריהם עד שהם נעצרו במעבר חצייה וחיכו לאור הרמזור. הסתכלתי סביבי, בדקתי שאף אחד לא מסתכל. עוד לא. אני צריך לחכות רק עוד קצת. המשכנו ללכת. הגענו לרחוב פחות מוכר. צליל של נדנדה חורקת שנעה בעזרת הרוח נשמע מן גן השעשועים הנטוש. שני הגברים עצרו, ההזדמנות המושלמת. אף אחד לא בסביבה, אף אחד לא שומע, לא רואה. הוצאתי את הסכין, ודקרתי את שניהם במהירות בגבם. זעקת כאב נשמעה. עד שהמשטרה הגיעה, אני כבר הייתי רחוק משם. וכך התחמקתי מעוד פשע. בערב של אותו היום ישבתי בחדר בית המלון, במרחק של כמה שעות מזירת הפשע, יושב על המיטה וחושב על חיי. אני לא מאמין שעוד לא תפסו אותי. כל כך הרבה גניבות, רציחות, באמת חשבתי שהמשטרה טובה יותר מזה.
אני נמצא עכשיו באותו המקום, על אותו הספסל, שלוש שנים לאחר מכן, מעשן סיגריה שמזכירה לי את כל המקרה. הסיגריות הישנות שלי עדיין זרוקות על המדרכה, אף אחד לא טרח להרים אותן.
אני מרים את מבטי ורואה אישה בלונדינית גבוהה הולכת בגאווה. אך זאת לא סתם אישה, לא, אני מכיר אותה. אני חייב לדעת מה היא תגיד כשתראה אותי שוב. זרקתי את הסיגריה על המדרכה, בדיוק כמו אז, כדי לסמן לי זיכרון חדש, ורצתי אליה.
"שלום," אמרתי עם חיוך על פניי "זוכרת אותי?"
"לא ממש." היא אמרה בניסיון להתחמק.
היא הסתכלה על הבעת הכעס הקטנה שעלתה על פניי.
"אני מצטערת." אמרה ושמה על ידה על כתפי כניחום "לא התכוונתי להכעיס אותך."
"למדנו בגן ביחד. לא שזה מה שאני מצפה שתזכרי. פגשתי אותך שוב בחטיבת הביניים. הייתי בוהה בך כל היום. הפעם האחרונה שפגשתי אותך הייתה לפני שלוש שנים."
"מצטערת, אני חושבת שהייתי זוכרת אם הייתי פוגשת גבר כמוך לפני שלוש שנים." ניסיתי לחשוב למה היא התכוונה כשאמרה "גבר כמוך". הבגדים שלי חדשים, גנבתי אותם לא מזמן מאחת החנויות שבסביבה. אני מגולח והתקלחתי אתמול בבית המלון. אולי היא התכוונה לריח הסיגריות שיוצא מפי? היא ראתה את הבלבול על פניי.
"התכוונתי לגבר נאה כמוך." אמרה בחיוך קטן. זה לא הפיג את הכעס.
"ציפיתי ממך לזכור אותי. את גרמת לי להגיע עד לכאן. באתי לכאן מהדרום לפני חמש שנים, לחפש אותך. ומצאתי אותך. כמובן שגם אז לא זכרת אותי, למה שתזכרי אותי? הייתי המוזר מבית הספר."
"אני מצטערת אדוני…" התחילה להגיד.
"תנסי להיזכר. אני אהיה פה גם מחר."
"אדוני, אתה מתחיל להפחיד אותי. אני לא פגשתי אותך מעולם, אני מצטערת." יש לה הרבה אומץ, היא לא באמת מפחדת ממני.
"אם לא פגשת אותי, איך זה שאני יודע הכל עלייך?"
"אתה לא יודע עליי כלום!" אמרה בתקיפות.
"השם שלך הוא ירדן אדלר. בת עשרים ושבע, את יהודייה-גרמנייה, עובדת כשוטרת מוסמכת מזה שבע שנים, התחלת לעבוד חודש אחרי שהשתחררת מהצבא."
"כל אחד יכול לדעת את זה. הסברתי את המידע הזה בראיון שלי לטלוויזיה." אמרה בשחצנות, מנסה להכחיש.
"נולדת לנטלי וובר ולוקאס אדלר בשלישי לאוקטובר, 1991. אבל לא, את בטח חושבת שבשנת 2018 כל אדם יכול לגלות דברים כאלה, אז תני לי לספר לך עוד קצת עלייך. גם ההורים שלך הם יהודים-גרמנים שנפגשו בארץ והתחתנו בשנת 1989. האם הייתה בהיריון בזמן האירוסים, ועברה הפלה מחשש שהם לא מוכנים לתינוק. את רוצה שאני אמשיך?"
"לא… זה לא הגיוני, איך אתה יודע את כל זה?" שאלה.
"אני באמת חשבתי שאת תיזכרי אותי." אמרתי והלכתי משם.
יום למחרת, חזרתי לאותו הספסל באותה השעה, בוהה בערימת הסיגריות. הייתי שם סיגריה אחת נוספת, שנכבתה לפני כמה דקות. הרמתי את מבטי לספסל וראיתי אותה יושבת שם, מחכה לי.
"אז תסביר לי איך זה הגיוני. למה שאני אשכח מישהו כמוך?"
"לא סיפרת לי שאת מעשנת." אמרתי, בוהה בסיגריה שעל הרצפה.
"חשבתי שאתה יודע הכל עליי."
"מסתבר שלא." אמרתי והתיישבתי לידה.
"למה אני?" היא שאלה, בוהה בי עם עיניה החומות.
"כי חשבתי שאת מיוחדת, שאת הראשונה ש…" לא רציתי לסיים את המשפט.
"הראשונה שמה?"
"לא משנה. למה באת בכלל?"
"כי רציתי להיזכר. אני רוצה שתזכיר לי מי אתה. אמרת שפגשת אותי לפני שלוש שנים. אני רוצה שתספר לי על זה." היא אמרה ונראתה באמת מעוניינת לשמוע.
"לפני שלוש שנים…" התחלתי לחשוב על כל פרט קטן, כדי לגרום לה להיזכר. "פגשת אותי במשרד חקירות. נכנסת בלי תיקייה, מה שאומר שאין עליי תיק אישי אצלכם במשטרה. זה הצחיק אותי. תחקרת אותי על הרצח ברחוב אדמונד ליד גן השעשועים הנטוש. ניסית לשכנע אותי שהמראות בחדר הן באמת מראות, ואנחנו לגמרי לבד. לא האמנתי לך לרגע. ראיתי את הרמקול הקטן שהיה מוסתר בחולצתך. אבל סיפרתי לך. סיפרתי לך הכל, כי ידעתי שאחר כך אקבל את התגמול שלי. אך בקושי הספקתי לתת לך נשיקה אחת קטנה לפני שגררו אותי לבית המשפט והשופט קרא 'אשם!'. הכניסו אותי לכלא לעשר שנים. תמיד חשבתי שהיה עדיף אם הייתם מוציאים אותי להורג על המקום. אך את נתת לי כוח להמשיך… להמשיך לנסות לחיות את החיים האלו. שנתיים לאחר מכן נתנו לי חנינה, אף פעם לא הבנתי למה. חזרתי לחפש אותך, את האישה שתזכור אותי. לאחר מכן גיליתי שלקחו את ההורים שלי. עינו אותם כדי להוציא עליי מידע. הם אמרו שלא ידעו כלום ונרצחו יום לאחר מכן. אם היו לי אחים הייתם עושים להם את אותו הדבר. אבל ההורים שלי היו הדבר האחרון שנשאר לי. אני אדם בודד, ללא חברים או משפחה. ורק דבר אחד שמר אותי בעולם, האישה שתזכור אותי. לפני הנשיקה שלנו, לפני החקירה, סיפרת לי כמה את אוהבת אותי. אבל עכשיו אני רואה הכל בבירור… זה היה שקר, שיטת החקירה המעוותת שלך כדי להוציא מאיתנו את ההוכחות! הייתי רק הבובה שלך!" העצבים השתלטו עליי, צעקתי צעקה לאוויר כדי לשחרר אותם. אני מתנשם. "ולמרות כל זה," הוספתי, "את עדיין נתת לי כוח להמשיך."
"אני זוכרת אותך… אני מצטערת!" היא זוכרת, אבל היא לא באמת מצטערת. אין לה מספיק רחמים בשביל זה.
"את בכלל אהבת אותי? או שהייתי סתם עוד פושע, עוד מקרה שהצלחת לפתור?"
"אני כל כך מצטערת…"
"את מצטערת יותר מידי." אמרתי "וזה אפילו לא מה שהפריע לי."
"מה זאת אומרת?"
"עד עכשיו הייתי בטוח שאת האישה שלי, שאני אמשיך לחיות בעולם הזה רק בשבילך, האישה שתזכור אותי. עד שהבנתי… את לא תזכרי אותי."
"אני אזכור אותך, אני מבטיחה, רק אל תתאבד."
"בסדר. אני לא אתאבד בתנאי אחד."
"כל דבר." אמרה בתחנונים.
"אני רוצה שתגידי לי מה השם שלי." היא חשבה. היא ניסתה להיזכר, אבל היא לא הצליחה מסיבה אחת פשוטה.
"את לא תצליחי לענות על השאלה הזאת." שנינו ידענו מה הולך לקרות עכשיו. מחר העולם הזה כבר לא יצטרך לראות אותי יותר. פושע אחד פחות בעולם. קמתי מהספסל, מתכונן למשימה האחרונה שלי בחיים.
"לא, בבקשה!" היא ניסתה לעצור אותי.
"זה לא יצליח." אמרתי "אבל אני מוכן להגיד לך למה את לא יכולה לענות על השאלה, למה זה כל כך פוגע בי."
היא נשמה עמוק, ואמרה "אני מקשיבה", בהבנה שאין משהו שהיא תוכל לעשות כדי לעצור את זה.
"נפגשנו כל כך הרבה פעמים, אנחנו מכירים מאז חטיבת הביניים, ואפילו לא פעם אחת, שאלת לשמי."