הכובע, המקל והחברים

אסלאן הוא ילד גבוה ורזה מאד, שערו בהיר, עיניו בצבע חום אגוז, וכל הזמן מרכין את ראשו וגופו מתנדנד מעט בדרכו לחדר האורחים הקטן שבביתנו. הוא מתיישב שם על הספות הצהובות והישנות ומחכה לאבי שייכנס לחדר.
אבי הוא מורה לחשבון. בבוקר, הוא מלמד בבית הספר, ובערב, בא אליו אסלאן כדי לעזור לו בשיעורי החשבון. לפעמים אבי עסוק בשיחה עם אמי או סבי או סבתי, או בכל דבר אחר, ולכן, מתעכב כמה דקות עד שהוא בא ללמד אותו. ובגלל שאסלאן הוא ילד שקט, מוזר וביישן, ואנחנו ילדות קטנות שאוהבות לצחוק וליהנות, תמיד אנו נכנסות אליו לחדר האורחים לפני שאבי מגיע, יושבות מסביבו על הספות כדי "לשעשע" אותו ולהשתעשע בו.
"למה אתה בא לדודי שילמד אותך?" שואלת אותו שינה, בת דודתי, בנימת קול מלגלגת. "אתה לא יודע להכין את שיעוריך לבד?"
והוא לא עונה, רק מנסה לברוח ממבטינו שמקיפים אותו מכל כיוון, מפנה את ראשו הצדה… ושותק. ואנחנו קורצות אחת לשנייה ומחייכות זו לזו למראהו.
ואז עונה תאניה, שכנתנו: "את לא יודעת למה הוא בא? בגלל שהוא עצלן! אני ראיתי אותו בחדר של המנהלת יותר מפעם אחת."
שינה נדהמת מהדברים של תאניה, ושואלת: "אתה באמת עצלן?" והפנים של אסלאן מסמיקים עד מאד.
תאניה ממשיכה בדבריה: "איזה מעיל גדול ונפוח זה שאתה לובש? ומה הכובע המטופש הזה שאתה חובש? תן לי אותו קצת לשים על ראשי."
ואנו צוחקות ונועצות עיניים בילד המסכן שלא עונה, רק יושב שם כובש את פניו בידיו מרוב כלימה, ובתוכו… רותח!! וכך, עד שאבי נכנס לחדר, אז אנחנו יוצאות משם בשקט-בשקט, כאילו כלום לא קרה, ואבי סוגר עליהם את הדלת.
אנו יודעות שאסלאן לא יכול להגיד לנו מילה אחת לא יפה בגלל שהוא בביתנו. אולם לפעמים הוא רואה אותנו בשכונה משחקות, וגם רואה את שינה ותאניה בבית הספר ומחזיר להן על הצקותיהן ואומר להן דברים לא יפים, ולפעמים אפילו גם מאיים עליהן. ואילו אני, בגלל שאני קטנה יותר מהן ולא מציקה לו בדברים כפי שהן עושות, אלא רק יושבת שם יחד איתם וצוחקת בחשאי, אז הוא לא כועס עליי ולא אומר לי דברים רעים. יום אחד, ראה אותנו אסלאן כשעבר בשכונתנו עם חברו, ואמר לי שאני ילדה טובה, לא כמו שינה ותאניה, ומשום כך, הוא נתן לי פיסת שוקולד, ואני הרגשתי בשמחה ובגאווה גדולה מול החברות שלי, משום שהוא סבור שאני הטובה מביניהן והרגשתי שהפכנו להיות חברים.
למחרת, הוא שוב חוזר לביתנו, ואנו רצות אליו לחדר האורחים לפני שאבי יגיע. אומרת לו תאניה: "שינה היום מאד כועסת עליך. איך אתה מאיים שתרביץ לה אתה וחברך הקצר? אתה חושב שאנחנו מפחדות ממך או מחברך? אני אספר לאבי אם תרביצו לנו."
אבל שינה לא מתרגשת כל כך ואומרת: "תירגעי תאניה. לבטח הוא אמר זאת בצחוק, ואני לא כועסת עליו. אבל בתנאי… שייתן לי עכשיו את הכובע שלו!"
"קדימה תן לה את הכובע, אתה לא שומע?" קראה תאניה.
אבל אסלאן לא ענה. רק הניע את ראשו מצד לצד ונראה מיואש. לפתע… קפצה תאניה ממקומה ולקחה את הכובע מראשו.
"תני לי את הכובע," התרגז אסלאן, אך קולו היה שקט ומהסס.
תאניה קראה: "קחי שינה, מהר קחי מידי את הכובע!"
שינה מהרה לקום ממקומה ולקחה את הכובע, פלטה צחוק שובב והתרחקה ממנו לכיוון הדלת. לאחר מכן, היא שמה את הכובע על ראשה, חייכה ועשתה לנו פרצופים שונים ומוזרים ואנחנו פרצנו בצחוק.
שינה אמרה: "איזה כובע מצחיק! למה אתה חובש אותו, אה? אתה פוחד שהגשם ירטיב את השיער הצהוב והיפה שלך? היום אין גשם. אתה יכול להשאיר אותו אצלנו. מה אתה אומר? נחזיר לך אותו מחר."
"תני לי את הכובע מיד!" אמר אסלאן.
"אז קח אותו." אמרה שינה,החזיקה את הכובע בידה והושיטה אותו אליו. אבל, כשאסלאן קם על רגליו על מנת לקחת את הכובע מידה, ברחה שינה מהחדר עם הכובע כשהצחוק המצלצל שלה מקדים אותה החוצה.
תאניה לעגה לו: "למה לא לקחת אותו? איזה מסכן! אתה אפילו לא מסוגל להחזיר את הכובע שלך מידי ילדה קטנה. אם כך, מה אתה מסוגל לעשות?"
אסלאן התיישב בחזרה במקומו והיה שבור, ראשו כבוש מטה ולא חזר לדבר. לאחר מכן, הופיע אבי בפתח הדלת ואנו יצאנו מהחדר במהרה, ובעינינו מבטיחות לאסלאן עוד פגישה מחר!
וכך, היינו משתובבות ומציקות לו כל פעם שהוא בא אלינו.
ימים עברו. ויום אחד, אמי ביקשה ממני להביא ארגז ריק מביתה של שינה כי סבי צריך אותו. הלכתי לביתה ברגל, ושינה הציעה שנחזור הביתה, כלומר לבית סבנו וסבתנו, על אופניה. רכבתי מאחוריה על האופניים, החזקתי את הארגז ביד ויצאנו לעבר הבית.
אחרי שהתרחקנו מביתה של שינה, לפתע, הופיע לפנינו אסלאן וחברו הקצר מהסמטה שליד המסגד, ויחד אתם חבר אחר… ובידו מקל!
"עצרי לפני שאני מרביץ לך!" קרא הילד שהחזיק במקל.
"לכו מפה!" אמרה שינה וניסתה להימלט מהם, אך המקל שהושט לפניה הפחיד אותה… והיא עצרה.
"מה אתה רוצה?" צעקה.
הילד אמר בקול כועס: "אסלאן סיפר לי על כל הדברים שעוללתן בו. כמה שובבות אתן! איפה הכובע שלו? ולמה אתן מציקות לו כך?"
"התרחק ממני. אל תגע בי. לך מפה!" צעקה שינה, ואני פחדתי נורא.
"החזירי לה את הכובע לפני שאני מרביץ לך עם המקל!" אמר.
שינה זינקה עם האופניים. ואז… פתאום… הוא התפרץ לעברה ותקף אותה במכות עם המקל! אסלאן וחברו הצטרפו אליו. שינה ניסתה לחמוק מהם, אך היא נפלה מהאופניים, ואני נפלתי יחד איתה. שינה פרצה בצעקות ובבכי. היא חזרה לאופניים, ואני מאחוריה החזקתי את הארגז ונאבקתי שלא ייקחו לי אותו או ייפול ממני שמא תכעס עליי אמי, ובאותה עת, ניסיתי לחמוק ממכותיהם. דמעות נשפכו מעיניי והרטיבו את כל פניי, ולבי רעד מפחד מחמת מכותיהם שפגעו בראשי, חזי וידיי. אך לבי נפגע יותר מכל איבר אחר בגופי, ולא הבנתי מדוע לא התחשבו בי וברגשותיי והכו אותי עם המקל כמו שינה, למרות שאני לא כמוה וכמו תאניה, ולא הצקתי להם אף פעם.

כפר כמא
25.1.12