הכאב שהוא גורם.
אני לא אוהבת את עצמי כשאני לידו.
אני לא אוהבת את הצחקוק המזויף שנפלט מפי בתגובה לבדיחותיו הלא מצחיקות.
אני לא אוהבת את התמימות שלי, שמעלימה עין ממעשיו.
אני לא אוהבת את הנואשות שלי אליו. את המבט הנזקק שבעיניי כאשר אני מביטה בו.
אני לא אוהבת את המגע שלו, נעים וקוצני כאחד. את החיוך שלו, החמים והערמומי.
אני לא אוהבת את הדרך שבה הוא מסתכל עליי, את הדרך בה הוא מנסה להצחיק אותי, את הדרך בה הוא מוצא בי מפלט כאשר אני צריכה מפלט ממנו.
אני לא אוהבת את הרחמים שלהם, בשעה שאני מספרת להם את סיפורי.
אני לא אוהבת את העובדה שאני חושבת עליו, כאשר אני צריכה לשכוח אותו.
אני לא אוהבת אותו. ועם זאת, אני לא יכולה בלעדיו.
אני לא יכולה בלי המגע המנחם שלו, שבא מאותה היד שהעיפה לעברי אגרוף.
אני לא יכולה בלי קולו, שמנסה להרגיע אותי בשעת הבכי.
אני לא יכולה בלי המבט שלו, שמנסה לעודד אותי להישאר חזקה ואחידה, אחרי שהוא פירק אותי לחתיכות.
אני לא יכולה בלי הצחוק שלו, שמסמן לי שהוא רגוע.
אני לא יכולה בלי מבטי הקנאה שנשלחים לעברנו, מבלי לדעת מה קורה בביתנו.
אני לא יכולה בלי הריח שלו, שמרפא באותה מידה שהוא מכאיב.
אני לא יכולה בלעדיו. ועם זאת, הרבה יותר טוב לי עכשיו.
אני משוקמת. אני רגועה. אני שמחה. אני בריאה.
אז למה, למה כואב לי כל כך?
תגובות (5)
כתבת קטע מקסים
אני אוהבת את זה שהיא ריאה בעצמה את הבעיה ומוצאת את הדברים שהיא לא אוהב בעצמה כשהבעיה היא לחלוטין ואך ורק אצל הגבר
קראתי גם את השיר וגם את התיאור המפורט שכתבת על הנסיבות שהביאו לכתיבתו. רציתי להתייחס דווקא לסיפור מאחורי. אני לא כותב את הדברים במטרה להעליב או לפגוע, יש תחושה שהדברים נכתבו מנקודת מבטו של אדם צעיר. העלאת מודעות היא דבר חשוב והיא משנה. את לוקחת מקרה בודד, שבו אשה נוסעת ברכב עם בעלה או צופה איתו בטלוויזיה. נשים גם נוסעות ברכב לבדן, צופות בטלוויזיה ומקשיבות לחדשות. חלק מהסיבות שהנשים לא עוזבות הן לא רק סיבות רומנטיות, שהן מרגישות שהן עדיין אוהבות את הבעל המכה. לפעמים מדובר בבושה, או בעיקר פחד מהקושי להסתדר בכוחות עצמן. נשים מוכות לא מקבלות באופן אוטומטי דירה להן ולילדיהן והבעל מורחק, אלא מתמודדות עם מצב לא פשוט שהן צריכות לעבור למקלט, ומדובר בטלטלה די רצינית. הרעיון הוא להעביר להן מסר של תקווה, שיש עוד רבות כמוהן, שעשו את הצעד הקשה והצליחו ושיש אור בקצה המנהרה.
לגבי השיר שכתבת. כנראה בעקבות התיאור, מחלחלת התחושה שהוא לא אותנטי, ואז לא נוצרת תחושת מועקה, כמו שהיתה נוצרת אם היתה מחשבה שהשיר נכתב באמת על-ידי אישה מוכה. אני חושב, שדווקא לקחת את זה למקום של המשפט האחרון שכתבת בתיאור 'שהלוואי והנושא הזה היה רק חלום רע' הוא התחלה נהדרת כי זה נשמע המשפט הכי אותנטי, וזה המקום שלך. להתחיל משם ולפתח את זה ולכתוב מנקודת המבט הזאת. אני חושב שכל השיר היה מקבל תפנית ליותר סימני שאלה. כלומר לתהיות שלך מה המשמעות להשאר במערכת יחסים פוגענית? איך זה נראה ומרגיש? ולהשאיר את סימני השאלה בשיר. בהצלחה.
תודה רבה! לשתי התגובות!
אכן, אני באמת צעירה… ולפעמים אני גם אימפוליסיבית במחשבות שלי. הכוונה היא, שלא חשבתי על העניין עד הסוף.
בתגובה לך, גיד לוין, אני בהחלט יודעת שנשים לא עוזבות גברים מכים רק בגלל רומנטיקה. ואם הסיפור יצר תחושה כזאת, זה בגלל שזה רק סיפור. אבל הכוונה שלי בסיפור היא שגם עם כל הכאב, הבושה, והפחד, יש איזה שהיא תמימות. זאת כמובן רק דעתי, דעה של בחורה צעירה.
itsok, תודה!! זאת בדיוק הייתה אחת מהכוונות שלי בסיפור, שגם כשהגבר הוא האשם והרע, האישה מאשימה את עצמה.
הרבה מהסיפורים שלי מתייחסים לנשים מוכות ולעולם שוביניסטי. גם כשאני לא מציינת זאת, תדעו שבכל סיפור שאני כותבת, אני מנסה להכניס את הנושא.
ראית שהספקת לבקר באחד הסיפורים שלי ולשאול לא מעט שאלות. אני עדיין מנסח את התשובות. רק הערה אחת, לגבי התגובה שלך כאן
"ואם הסיפור יצר תחושה כזאת, זה בגלל שזה רק סיפור."
זה גם מתכתב עם אחת השאלות ששאלת אותי.
זה לא מרגיש כמו רק סיפור. את גם מעידה על עצמך, שאת משלבת אלמנטים כאלה בכל סיפוריך. יש שם משהו שמעסיק אותך. אולי מטריד, אולי מרגש, אולי קוסם, אולי מפחיד, אולי משהו אחר ואולי כמה דברים ביחד. אז זה לא רק סיפור, זה משהו ממך. תנסי לראות את זה ככה ולהביא את הדבר הזה מעצמך. לא סתם בחרת לכתוב על הנושא. משהו בו העסיק אותך. קשה לי להאמין, שמישהו בא ואמר לך תכתבי על אשה מוכה, שעדיין מרגישה שהיא אוהבת את בן-זוגה, ואת חשבת לעצמך שזה לא נושא שמעניין אותך או מדבר אלייך באיזו אופן, ובכל זאת כתבת.
מה שאני בעצם מציע, זה להביא את המקום שלך. את לא חייבת להיות האישה המוכה, תהיי פשוט את. תכתבי מהמקום שלך. זה ירגיש אותנטי ומעניין יותר.
אוקיי, אני חושבת שהבנתי למה אתה מתכוון. הבעיה היא שאני לא חושבת שכתיבה על אישה מוכה מנקודת מבטה של בחורה צעירה שבואו, לא מבינה בנושא, לא קשורה לנושא, ומעולם לא "חוותה" את הנושא.
לכן זה יהיה קצת טיפשי מצידי לבוא ולצעוק את דעותיי ומחשבותיי בכזאת בוטות – אני כן מביעה את דעתי על נושאים מגוונים בסיפורים שלי, אבל לא כשכל התוכן של הסיפור הוא רק דעתי. ואולי זה בא ממקום של הקטנה עצמית, אבל זה גם בא ממקום של חוסר נוחות.