הכאב שבאושר

חיוך גדול נפרס על פניו, אך מדוע עיניו נראות כל כך כבויות? היא רצתה לדעת, אך היא לא הייתה אמיצה מספיק מכדי לשאול. אז היא עמדה שם, בוהה בפניו בעצב.
"העולם הוא מקום נפלא לחיות בו. את לא חושבת ככה?" שאלתו הייתה לא צופיה, אך בכל זאת ענתה לו.
"תלוי איך אתה חי בו, עם מי אתה חי בו ובאיזה דרך אתה בוחר לראות אותו." קולה היה מלא כאב. "אבל אנחנו לא שולטים על שני הדברים הראשונים נכון? והם בעצם הדבר שמניע אותנו לחשוב כיצד להסתכל על העולם. אבל אני מניחה שזה גם תלוי באופי של אותו אדם…" את המשפט האחרון אמרה בשקט, מודעת לזה שהוא תמיד ישמע אותה.
הוא צחק. צחוק קטן וקליל שגרם לה להיות מופתעת מעט.
"ואיך את רואה אותו?" הוא רכן מעט לעברה.
עברו כמה שניות ארכות עד שענתה לו.
"אני אוהבת לחיות בו, אני אוהבת את היופי שבו. אתה יודע, הצמחים, החיות, הכל. אבל כל כך קל להפגע בו, אבל זה לא העולם אחרי הכל, זה האנושות. אבל בכל זאת זה מה שגורם לנו להעריך אותו. הפגועים ישנאו אותו. המאושרים יאהבו אותו ואלה שחיים משניהם יחליפו צדדים."
הוא צחק שוב, הפעם צחוק חזק יותר.
"זה לא מה ששאלתי. שאלתי אם איך *את* רואה אותו," הוא חזר על שאלתו.
היא הסמיקה, אבל למזלה רק אור הירח האיר את פניהם, כך שלא יכלו לראות בברור.
"עכשיו אני שונאת אותו," אמרה בכנות. "כל כך שונאת אותו," חזרה על המשפט שוב.
"אני מצטער… אני לא רציתי בזה, את יודעת את זה." הוא ליטף את פניה ונשק למצחה. "אבל לפעמים הדרך שלנו להיות מאושרים כרוכה בכאב. אולי בעצם הכאב זה מה שמביא אותנו להיות מאושרים."
דבריו נשמעו כל כך מבולבלים באוזניה. "כאב זה כאב, הרגש הזה הפוך לגמרי משמחה. אני לא חושבת שהוא יכול להביא לאושר," היא אמרה נואשות.
"אם לא היינו מרגישים כאב ועצב ובעצם את כל הרגשות השליליים, היה נותר רק שמחה ורגשות חיוביים. תחשבי על זה," הוא החזיק בידיה. "הרגשות האלה היו הופכעם למשהו שגרתי, למשהו חסר ערך. לכן יש לנו את הכאב, כדי כשסוף סוף נרגיש אושר זה יהיה משהו אלוהי וקסום, רגש בעל ערך רב."
היא התחילה לבכות. "ואם האושר הזה לא יבוא?"
הוא חייך. "אני מאמין שהאושר קיים בכל אחד מאיתנו," הוא אמר, מלטף קלות את פניה. "פשוט לפעמים אנחנו לא יודעים להבחין בו."