הירח החגיגי
הירח החגיגי, הבולט כל כך בפשטות של שטיח הלילה, עם צילו המואר מתחתיו. אני בוחנת אותו כשהוא משייט מעל הים הרוגע בצבע הדיו. ונדמה לי שקיימת רמפת אור ישרה בכבישי הנפש הפתלתלים הישר לתוך השמיים.
טיסה ישירה של הסודות החסומים לתוך אוזניים אילמות, והכל בזכות אור הירח. הלילה הזה בים מזכיר לי חושך מתוח אחר, ההוא המטריד, מאחורי הווילון השחור של מאחורי הקלעים.
את הווילון הזה אני מכירה כל כך טוב, כמעט כמו את כף ידי. אבל בזמן האחרון אני מרבה לברוח ממנו. אל מרכבת האור הקסומה של הירח, בחוף הים הנטוש, תמיד תמיד אחריי שעת הרומנטיקה.
קשה לי ואני בוכה כל כך הרבה עד שאני יכולה למלא את הים. אך אהובי, בגליו המחבקים, העדינים עד כאב. מרחיק ממני את כל דמעותיי, את כל כאביי הנטרפים, ובולע אותם. בשקט גמור, בלי מחסור במקום, בלי מחשבה ובלי שיהיה לי בעצם אכפת.
אני מגבירה לאט לאט את רמת הבהירות בMacBook וקוראת בריכוז את המילים האטומות שלי. וואו! קשה לי, אלוהים קשה לי! המוח והלב שלי עדיין מבולבלים. הם בהלם תמידי מעצם הדממה. איש לא רואה אותי, איש לא בוחן או מחטט, ניתוק מדהים וקסום.
המונולוג הזה שכתבתי עכשיו, הוא כל כך מוזר. עד שאני בקושי מצליחה להאמין שאני זו שכתבה אותו. הוא כל כך פואטי אלוהים, הלוואי ויכולתי להשתמש בו במקום המונולוג המייגע והמבלבל ההוא, שמתרחש לו אי שם במחוזות החיים שלי
תגובות (0)