הים- סיפור קצר

אני שונא את הים. אף פעם לא הראתי לו רגש אהבה. הייתי בא לים רק כשהיה לי עצוב. כמו פרפר לאש היה לי הים בעת עצבות ויגון. בשעות משבר, אבדן דרך ותהייה ,מצאתי עצמי, שלא במודע, בדרך לחוף הים ולרכותם המזמינה והקרירה של גרגרי החול.

יום אחד, או ליתר דיוק, בערב שלאחר מבחן הבגרות האחרון, נסענו כל החבר'ה לים להתפרק. אני לא הצלחתי להשתתף בשמחה הכללית. ליבי היה כבד ועננים של מחשבות על העתיד וסיומה של תקופה נהדרת העיבו על הרגע המתוק. גם כמה בנות שהתרחצו בחצי ערום לא הוציאו אותי מכבדותי וקדרותי, ומראה חברי הדוהרים למים ומתפשטים תוך כדי ריצה רק העצימו את תחושת הניכור והתחושה הרעה שפשתה בי. עד שראיתי אותה.

היה לה שיער שחור קצר ומשקפי שינקינאית יפים והיא ישבה לבדה על מחצלת קש. אזרתי אומץ וניגשתי אליה. תוך כדי הצעידה לעברה נזכרתי בחבר שלי שיחד היינו מתחילים עם בנות. אותו חבר מת, הייתה לו תאונה עם אלוקים. "שלום", אמרתי – "את באה לפה הרבה?" שאלתי את השאלה המתבקשת בחצי חיוך ושנינו צחקנו בקול רם. השיחה זרמה והכימיה הייתה מידית ונדמה היה לי ששותפי מימים עברו היה גאה בי. לא רחוק מאיתנו קבוצת צופים החליטה להתקפל והותירה אחריה מדורה מבלי לכבותה והעתקנו את מיקומנו לשם. בשלב מסוים הצטרפו אלינו שלוש חברותיה לאחר שעלו מן הים ולבשו בחזרה את החלק העליון של בגדי הים שלהן וכן יתר חברי. כל כך נהנתי עד ששכחתי לקחת את מספר הטלפון שלה. ואולי התביישתי. ואולי פחדתי.

לפעמים אני נזכר בה בעת עצבות ויגון. בשעות משבר, אובדן דרך ותהייה. לפעמים אני נזכר בה סתם ככה , בלי סיבה. את הים אני כבר לא שונא, אני כבר לא הולך אליו שעצוב.