הילד שלי
היה פעם איש אחד באמריקה, קראו לו אלכס.
האיש הזה היה עובד בחברה של חלקים למטוסים של הצבא.
את רוב הזמן שלו הוא העביר שם, לא הייתה לו משפחה שאיתה הוא היה יכול להיות.
הדבר היחיד שהיה לו זה היה הבן שלו.
הבן היחיד שלו נעלם במלחמה, הבן שלו שהוא אהב יותר מכל דבר אחר בעולם, נעלם.
היה לו קשה מאוד, ובאותו הזמן גילו שהחלקים שהוא מכר למטוסים לא היו טובים.
וכל המטוסים האלה התרסקו, והחיילים האחרים שהיו בהם מתו.
אבל לא היה לו אכפת, כי רק את הבן שלו הוא אהב.
לא היה אכפת לו מהחיילים האחרים, אבל בסוף הכל הוא הבין, שכולם הם הבנים שלו.
והחיילים האחרים גם הם הבנים שלו, המוות הייתה האחריות שלו.
כי זה שהוא נתן להם למות, זה היה כמו שהוא נתן לבן שלו למות.
הוא לא יכל לחיות ככה עם עצמו, עד שהתאבד.
אבל אם הוא היה נשאר, לא היה איך להציל אותו.
אבל אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות, בשביל הילדים האחרים, הוא היה עושה.
כי כולם היו כמו הילדים שלו.
תגובות (6)
סיפור כ"כ עצוב שזה גרר אותי לחשוב על מה שאנחנו עלולים לאבד תמיד במה שאתה כותב משהו בגוף שלי זז אתה משהו מיוחד :]
אופק היקר אני כול כך אוהבת את הכתיבה שלך יש לך באופן איחודי מאוד יש לך כתיבה כול כך יפה ומרגשת כשרואים שהיא בא אליך מהלב אתה אדם רגיש מאוד.
שיודע לרגש גם את אלה שסובבים סביבך ואני חושבת שלא רק באתר
אתה מרגש כזה אלה גם בחיי היום יום שלך
אני כול כך מצטערת על זה של הייתי פה באתר בשבועות האחרונים כדי להגיב לך
על הסיפורים פשוט לא הרגשתי טוב והגעתי למצב של מתעלפות ואני כול כך יתגעגעתי פה לכתיבה שלך ולסיפורים שלך אז שיהיה לך בהצלחה בהמשך הדרך
ולעולם אל תפסיק לכתוב כך
אוהבת שרית=)
ושיהיה לך יום מקסים …
אווו…
סיפור ממש יפה ועצובי >:
אהבתי מאוד(:
בוקר טוב ^-*
אני לא ממש יודע מה לכתוב.כי זה סיפור מושלם.אז אני פשוט אצפה בדירוג 5 שנתנו לך בידיעה שהקדימו אותי וזהו :)
עצוב :(
וחמוווודדד (:
תודה לכולם :)