הילד עם הפה התפור

1

כשנולד הילד עם הפה התפור הוא בכה כמו שלא בכו מעולם.
אימו לא שמעה אותו מבעד לפיו התפור. אביו הרגיע את בכי אימו.
המיילדת חתכה את חיבורו לבטן האם במספריים.
לבסוף הילד נרדם. כשהתעורר לא בכה עוד.
בביתו ישן הילד בעריסה גדולה, צעצועים רבים מילאו אותה- אך לאף אחד מהם לא היה פה.
בלילות ההורים לא התעוררו מיללותיו. בבקרים הנסיעות היו שקטות.
במעון היום הוא היה הילד היחיד שלא התעורר בשעת הנמנום.
בשולחן האוכל שום אוכל לא נזרק מצלחתו על הסובבים.
המטפלת מעולם לא פלטה מפיה מילה רעה להוריו.
כשהגיע הילד עם הפה התפור לגן החובה, ילדה אחת שיחקה בלהתחתן איתו.
כשדרשה חתונה הוא לא התנגד, כששמה טבעת על אצבעו לא אמר שהיא לוחצת עליה.
כשהילדה דרשה לחתום את החתונה בנשיקה, הילד לא העז לנשקה.
שאר ילדי הגן לא שיתפו אותו במשחקיהם, והילד לא אמר להם כלום על כך.
הילד המציא לעצמו משחק משלו.
הילד נהג לאסוף מקלות, עלים וענפים קטנים ולהניח אותם תחת קן ציפורי שיר
שהיה על ענף מעצי הגן. מדי פעם ציפור שיר הייתה דוהה מהקן ומרימה ענפים.
כשנפל יום אחד גוזל קטן, חלש, מהקן על ערמתו של הילד, הוא החביא את הגוזל תחת הערמה,
כיסה אותה בחול, ויותר לא אסף שום ענף. הילד לא סיפר על כך לאיש.
באותו הלילה חלם הילד על ציפורים. הוא היה גוזל בקן, שאר הגוזלים עפו הרחק בעודו נשאר, מפרפר בכנפיו הקטנות, מנסה, אך לא מצליח לעוף.

2

כשנזרק הילד עם הפה התפור ביומו הראשון בבית הספר הוא רצה לקרוא להוריו לחזור, אך לא יכל.
הוא נכנס דרך לוע המבנה האפור והגדול ונבלע בין רבבות התלמידים.
בשיעורים היה יושב בפינת החדר. מולו שדה של עורפי תלמידים, מאחוריו צבע מתקלף מקירות קרים.
השיעור הראשון בחייו של הילד עם הפה התפור התחיל בעמידה. המורה נכנס לאט אל תוך הכיתה, מבטו צונח ממעלה עיניו מטה אל התלמידים. המורה התיישב ואחריו, כהדהוד של כניעה, התיישבו התלמידים.
הילד לא נראה מבעד לכל הראשים.
המורה החל להקריא שמות מרשימה ארוכה. שם אחר שם נשמע קול שיאמת את קיומו, כל ילד מוציא קול אחר, ייחודי. לבסוף הגיע שמו של הילד עם הפה התפור.
שקט סרר בכיתה.
מבטים התרוצצו ברחבי החדר, מחפשים. המורה קרה שוב בשמו.
הילד ישב בצל פינת הכיתה, קולו לא נשמע. המורה נאנח, וקרא את שם התלמיד הבא.
כך הילד עם הפה התפור נבלע בצללי הכיתה.
בהפסקות הילד היה מהלך במסדרונות, מסביבו ילדים רצו וצחקו וקראו בקול.

שיעור אחר שיעור הילד החל להבין. הוא שמע את הדברים היוצאים מפי המורים, צובעים את קירות מוחו בגוונים חדשים. אך הילד לעולם לא ענה על שאלות, המורים היו נוטים לשכוח שהוא בכיתה, עוברים בין התלמידים שקוראים ומרימים אצבע בטוחה למעלה.
הגיע יום בו למד הילד לכתוב. הוא הבין שהסמלים אותם הוא מצייר שוב ושוב מתקשרים זה בזה, מביעים רעיון, מביעים מחשבה, מביעים צליל. לאט הוא למד לחבר אותם יחדיו למילים. הוא היה כותב מילים ומשרבט תחתן ניסיונות תמימים לציורים. המורים לא ידעו זאת, הילד לעולם לא סיפר להם. הוא לא יכל.

3

הילד עם הפה התפור גדל לאט, בשקט.
הוא ראה את הילדים סביבו הולכים ונהפכים לנערים, נערים שצוחקים, נערים שכועסים ומרביצים ואוהבים, נערים ונערות שלא שומעים אותו צועד בשולי המסדרונות.
הוא היה נוהג לשבת בצל העץ הגדול בחצר בית הספר, עם מחברת ועט.
הילד צייר ציפורים שנחתו על העץ, והילד צייר ציפורים שעפו הרחק. במשפטים ארוכים, רבגוניים, היה מספר אליהן לעצמו.
היה זה יום אחד, כל התלמידים יצאו מהכיתה, שועטים אחרי המורה בהמולה, והילד נשאר עומד, מסתכל בעיניים גדולות על הלוח הירוק, העצום, הניצב מולו. הלוח עליו המורים היו כותבים מידע, מציירים טבלאות בגירים לבנים.
גיר לבן הושאר שם, נשכח.
היה זה אז, שהילד השמיע את קולו החוצה לראשונה.
הוא הרים את הגיר וביד רועדת, רעד של חשש שהפך לאט לאט להתרגשות, החל להניף אותו הלוך ושוב לאורך הלוח, כמנצח על תזמורת, שר בצלילים של פסים, במרווחים של צורות. הוא מחק זיופים, מתקן, בורא את שיר ליבו.
לאט לאט נוצרה ההרמוניה, בצורה של גוזל המקופל על ערימת ענפים. לגוזל היה ראש של ילד, ופיו היה תפור.
הוא כתב לצד הציור מספר מילים.

"אני זוכר גוזל
עדין אפור וקטן
הוא נפל מהקן
בזמן שאחיו עפו, לאן?"

הילד הרגיש אור מתוך ביטנו, ככנפיים הבוקעות מגבו ומרימות אותו אל השמש. הוא ראה מולו את קולו. הקול שלא יכל לעולם לצאת מפיו, הקול שרצה לשיר ולצרוח שכל העולם ישמע.
הילד התיישב בשולחנו שבצל הכיתה, מסתכל על ציורו, ורוצה לבכות. אך אף דמעה לא יצאה, אף צליל לא נשמע.
הדלת נפתחה ודרכה נכנסו התלמידים, תחילה מתיישבים במקומותיהם, חסרי מודעות לפלא שהתרחש סביבם, אך לאט לאט כל התלמידים הסתכלו על הציור, פעורי פה.
המורה נכנס והתבונן בציור. עיניו נפערו לרווחה, נשימתו נעתקה.
כאוושת רוח חלשה על ווילון שחור, "מדהים." חלש בקע מפיו. הוא הסתכל סביב, מחפש אחר הצייר, אך עיניו, כבכל שיעור, חלפו מעל הילד ודילגו הלוך ושוב בין שאר התלמידים. המולה ורעש היו בכיתה.
הילד רצה לרוץ לקידמת החדר, שכולם יראו אותו. שידעו ששם על הלוח, זה הוא.
בעודו מתרומם מהכיסא יד ענקית ושחורה של פחד נשלחה מלמטה ותפסה את בטנו. היא החזיקה בו ולא שחררה, הוא היה קפוא במקומו. מוחו שאג ובכה, אך דבר לא בקע דרך פיו, אף תנועה לא עברה בגופו. הוא נותר חסר אונים מול עצמו.
המורה הנמיך את מבטו, כמנורת לילה הדועכת לאט, והתיישב בכיסאו.
הוא אמר מספר מילים, שהילד היה נרגש מכדי להבינם.
כמה תלמידים קמו, נייר בידיהם,
והחלו מוחקים את הלוח.
עיני הילד נפערו, ומתוך מוחו אבנים נזרקו אל בטנו, קוברות את האור, נתקעות בגרונו, חונקות אותו. הציור הלך ונעלם.
איתו דעכה הלהבה שפעם הלכה וגדלה בליבו של הילד- עם כל ציור,
עם כל מילה.
עם כל שיר שלא נשמע.

הילד חזר באותו היום לביתו, נכנס לחדרו, ללא מילה להוריו.
הוא שכב על מיטתו, בעיניים עצומות, מחבק שמיכה דקיקה, רועד.
הוא לא חשב על כנפיים, הוא לא כתב ולא צייר.
הוא פשוט שכב שם,
בעיניים עצומות, בפה תפור. כך תמה ילדותו.