הילד כהה העור

שיערה המתולתל ריחף קלות עם הרוח כשהושיטה את ידה הקטנה קדימה. הילד כהה העור שאפילו אז היה גבוה ממנה קירב את ידו לידה באיטיות. חיוכה הגדול שחסרו בו מספר שיניים הזמין את הילד לחייך גם הוא, להצטרף לשמחתה הבלתי-מוסברת. היא גררה אותו אחריה לשדה הפתוח שמאחורי בית הקפה השכונתי, רצה וצוחקת באותו צחוק מתגלגל וילדותי, חסר כל דאגות. הוא מעד פעמים רבות בניסיונו לשמור על קצבה המהיר והיא לא עזבה את ידו לרגע.
"חכה עד שנגיע לשם!" אמרה בקולה המתוק. חיוכו עדיין היה קטן ומבויש, חושש להרוס את סיכויו למצוא חברים בשכונה החדשה. העשב נהיה גבוה יותר ככל שהתרחקו מן העיר עד שכיסה את ברכיהם והפריע לריצתם. הילד שמח שקיבל הזדמנות להאט ולנוח והילדה הקטנה עדיין הייתה מלאת אנרגיות, אך עצרה וחיכתה.
"אני לא רגיל לרוץ כל כך הרבה," אמר לאחר שהסדיר מעט את נשימתו.
"במה שיחקתם בשכונה הקודמת שלך?" שאלה והטתה את ראשה הצידה, מבולבלת ומדמיינת את חבריו. הוא הביט לאדמה והרגיש את המבוכה מטפסת בגופו. הוא התכווץ מעט לאור המחשבה על השכונה הישנה. הוא הרים את עיניו רק לרגע, משאיר את ראשו מכוון לאדמה, ובדק אם היא עדיין מחכה לתשובתו.
"לא שיחקנו," סינן בשקט. חיוכה של הילדה ירד מפניה והוא הרגיש את ידה מתהדקת על שלו.
"אל תדאג," לחשה והסתירה את פיה עם ידה השנייה, למרות שלא היה אף אחד בסביבה, "אני אראה לך את כל המשחקים!"
היא הובילה אותו לנחל קטן בקצה השדה, מלא בעשבי מים קטנים שנאכלו על ידי דגים קטנים עוד יותר. פרחים צבעוניים כיסו את גדת הנחל ופיזרו את ניחוחם באוויר. עשרות פרפרים התעופפו סביב ונחתו על הפרחים השונים.
"אמא הראתה לי את המקום הזה," סיפרה הילדה. "מאז פרפר זו החיה האהובה עליי."
"אני תמיד אהבתי אריות."
היא גיחכה קצת כשדמיינה את הילד השדוף, השקט והביישן שעמד מולה ליד אריה גדול וחזק. חיוכה הגדול שב לפניה והיא החלה לשחק עם חברה החדש. היא לימדה אותו תופסת ומחבואים, הם זרקו יחד אבנים למים ולאט לאט, חיוכה נדבק בילד.

הוא לא נהג להזמין אנשים לביתו. חלפה כשנה מאז שעבר לשכונה הזו, השכונה הקטנה בה כולם מכירים זה את זו, ואף לא ילד אחד הגיע לביתו. היא נעלבה מכך שמעולם לא הזמין אותה, הרי היא מכירה אותו עוד מהיום שעבר לכאן. היא הייתה חברתו הטובה ביותר מהרגע שנפגשו.
הוא ישב ליד הנחל ושכשך את רגליו במים. הוא הרגיש את גופו מתקרר ואת החום עוזב לאיטו. היא טיילה מאחוריו וסרקה את האזור במבטה בעוד שמלת הקיץ הוורודה שלה מתנופפת עם כל תנועה.
"הנה," אמרה והציגה בפניו פרח קטן בעל עלי כותרת ססגוניים בליווי חיוכה המוכר, "חיפשתי בשבילך את הפרח הכי יפה כאן."
"לכבוד מה זה?"
"למה צריכה להיות סיבה מיוחדת?"
הוא לקח את הפרח מידה ובהה בו. הכתום בלט יותר מכל שאר הצבעים שקישטו את הפרח. הוא הביט עמוק לתוך עיניה, בודק אם זוהי הסיבה שבחרה דווקא בפרח הזה.
"זה הצבע האהוב עליך," אמרה כשהבינה את כוונתו. הוא חזר להביט בפרח, בוחן אותו מכל כיוון אפשרי.
"זה עומד להשפריץ עליי, נכון? כמו הפרחים של הליצנים!" אמר וצחק.
"כדאי שתזהר, החור של המים נמצא ממש פה!" אמרה והצביעה על מרכז הפרח. הוא ידע שהיא מתלוצצת, אך הוא הסתכל בכל זאת. הוא הרגיש זרם של מים תוקף את פניו והרים את מבטו. ידיה המטפטפות הסגירו אותה והוא הצטרף לצחוקה, מבויש מכך שנפל בפח.
"היי, הילי," קרא, "את רוצה לבוא אליי מחר?"
"אתה מתכוון לזה?" אמרה בפליאה, "מה שינה את דעתך?"
הוא לא ידע איך להגיב והעדיף רק לחייך. היא חיבקה אותו והתרגשה לראות את ביתו ומשפחתו בפעם הראשונה.

הוא לא הופיע בבית הספר ביום למחרת. הילי הרגישה בודדה בלעדיו. היא חיכתה לראותו, לפרפרים הקטנים שמתעופפים בבטנה כשהוא לידה. כשהצלצול האחרון נשמע היא יצאה במהירות, עוקפת את כל שאר התלמידים. היא לא ידעה את הדרך לביתו, לכן הלכה אל המקום היחיד שבו חשבה שתוכל למצוא אותו.
הוא ישב שפוף, נשען על ברכיו המקופלות וזרק אבנים אל המים הרוחשים.
"חשבתי שכנראה תהיה כאן," אמרה בשקט והתיישבה לצדו. הוא שמר על שתיקתו והמשיך להביט באבנים המקפצות על המים ושוקעות. "למה לא הגעת היום?"
"אין טעם," אמר והחל לתלוש את הדשא.
"למה אתה מתכוון?"
"אני מצטער."
"תפסיק לעשות את זה!" צעקה עליו. היא שנאה את המסתוריות שהופיעה כשעצבותו הייתה גדולה. אפילו חיוכה המוכר לא הצליח לשנות את מצב רוחו.
"את לא יכולה לבוא אליי," אמר ושיחק עם חתיכות הדשא שבידו, לא מייחס חשיבות רבה מדי לצעקתה.
"מה קרה?" שאלה וניסתה לאחוז בידו, אך הוא משך אותה והביט לכיוון השני. הוא לא רצה לראות את תגובתה.
"אנחנו עוברים," אמר במהירות לפני שתבין כי הוא נחנק מהדמעות. "חשבתי שאם היא תראה כמה אני אוהב את השכונה אז היא לא תרצה לעבור שוב."
"אני לא רוצה שתלך."
"זה לא תלוי בי."
הוא הסתובב וראה את הדמעות הזולגות מעיניה האדומות. הוא ידע שעיניו אדומות כמעט באותה מידה, אך לא נתן לעצמו להישבר.
"יש סיבה שאף פעם לא הזמנתי אותך אליי הביתה," אמר לאחר השתיקה, "המשפחה שלי לא בדיוק מושלמת."
"אף משפחה לא מושלמת," ניסתה לנחם מבלי להבין מהי משפחה מושלמת בשבילו.
"אני צריך ללכת, אמא שלי אמורה לאסוף אותי בקרוב מבית הקפה."
"אני אלך איתך. אולי אני אצליח לשכנע אותה לא לעבור!"
"כבר מאוחר מדי לזה," אמר בקול שנשמע להילי אדיש מדי. הוא הלך במהירות ודאג להסתיר את הרגעים בהם כמעט נשבר. הוא לא רצה לתת לה לראות אותו בוכה בפעם האחרונה שהם יתראו.
"למה אתה חייב לעזוב?" שאלה, עיניה החודרות דרשו תשובה.
"מאותה הסיבה שעזבנו את השכונה הקודמת. את לא צריכה לדאוג לגבי זה, זאת לא הבעיה ש-"
"-אבל זאת כן הבעיה שלי!" קטעה אותו, "אתה החבר הכי טוב שלי, מגיע לי לפחות לדעת למה אתה עוזב!"
הוא נשבר. הדמעות זלגו מעיניו כאילו היו ברז פתוח המחכה שמישהו יסגור אותו. הוא רק רצה משפחה רגילה, חיים רגילים; הוא רצה להישאר.
הילי הבינה שזה תורה להיות חזקה והיא אחזה בידו, כסימן שזה בסדר.
"מאז שאבא שלי עזב אותנו, אמא שלי נכנסה לדיכאון," אמר כשנרגע מעט, "המעברים משאירים אותה עסוקה. היא צריכה כל הזמן לדאוג לעבודה ולבית החדש, ככה שזה מסיח את דעתה. כשהיא נכנסת לשגרה היא- היא לא עומדת בזה."
היא ראתה שקשה לו לדבר על זה. אחיזתו התהדקה ומבטו נדד, הוא לא היה מסוגל לראות את רחמיה.
"אתמול בערב, היא נשברה שוב – אני לא ממש יודע מה קרה, סבתא שלי התקשרה אליי ואמרה שהיא תיקח אותנו היום. אנחנו נגור אצלה עד שנמצא מקום חדש."
"אתה תבוא לבקר, נכון?"
מכונית קטנה וכחולה עצרה לידם ובתוכה נתגלו הנהגת הקשישה והאישה בעלת העור הכהה והמבט המאוכזב, השבור. הם חיבקו זה את זו חיבוק אחרון והוא נכנס למושב האחורי, מתמקם בין המזוודות.
"להתראות, הילי," הוא אמר מבעד לחלון והמשיך להביט בה עד שדמותה נעלמה מאחורי עצים ושלטים. היא הסתכלה על המכונית המתרחקת, יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא תראה את הילד כהה העור.