הילדה שהיית

לפעמים את שוכחת איך זה מרגיש להיות אהובה.
להיות בטוחה לחלוטין במקום שלך- עטופה, מוגנת, חסרת דאגות.
את מתבוננת בתמונות ישנות שבהן את מישירה מבט למצלמה, ויש אור שקורן מתוך עינייך.
את עוד זוכרת את הילדה הזו, שזוקפת סנטר.
את זוכרת את החלומות הגדולים שהיו לה.
ואת כל התקוות לעתיד.
הדמיון שלה נדד תמיד לעולמות אחרים, למסעות והרפתקאות. בדמיון שלה חיו פיות ואבירים, שכיכבו כולם בסיפורים שכתבה. סיפורים, שלכולם היה סוף טוב. סיפורים שהיא הייתה מקריאה למשפחתה, בלי לחשוש מביקורת.
היא הייתה עומדת בסלון ומדקלמת, לא היה לה מה להסתיר. לא היה לה במה להתבייש.
את כמעט זוכרת איך זה הרגיש, להיות היא. את החמימות שהייתה בתוכה.
גם הפחדים שלך היו שם, כמובן.
הם ליוו אותך מאז ומעולם, אבל פעם הם היו בשוליים.
הם לא תפסו מקום כל כך מרכזי בחיים שלך, ולא שמו לך מקלות בגלגלים.
הילדה ההיא לא נתנה לפחד לנהל אותה, ולא נתנה למציאות להיצמד לה כמו משקולת אל הלב.
את זוכרת כמה היא הייתה נבונה. עוד שמרת על המבחן שהיא עשתה בתנ"ך, בו קיבלה 124 כי ענתה נכון גם על שאלת הבונוס. את זוכרת את גאווה שהיא חשה כשהמורה קראה לה בהפסקה ולחשה לה שזה הציון הכי גבוה בכיתה.
את זוכרת גם את הפאזלים שהיא הייתה בונה הפוך, כשהציור מופנה לרצפה ורואים רק את הצד האפור. פשוט רק ככה הם היו מאתגרים.
את זוכרת את הילדה הזו טוב מאוד, את רק לא מצליחה לזכור מתי היא הפסיקה להתקיים, והפכה להיות מי שאת היום.
את לא זוכרת מתי היא הפסיקה להצליח והפכה לממוצעת. ומתי היא התחילה להפוך לכישלון.
אין לך מושג מה היה היום הראשון שבו היא התחילה לשרוד במקום לחיות.
את מתגעגעת לכתיבה, עכשיו כשנעלמו הדימויים ושאין לך יותר מטאפורות. עכשיו, כששכחת איך חורזים.
היום הפחדים שלך כל כך כבדים שהם משתקים אותך.
והעולם הזה מלא בדברים שאת לא מסוגלת לעשות.
את כבר לא רוצה לצאת מהמיטה.
אין לך כוח לפגוש חברים.
אין לך כוח לעבוד.
אין לך כוח לחלום.
הילדה שבתמונות איבדה המון בדרך.
את כל מה שהפך אותה למי שהיא הייתה.
ואת רוצה להאשים את העולם.
את כל מי שפגע בה לאורך השנים.
אבל את יודעת שאין את מי להאשים, שהיא התחילה להתפורר לפני שהאדם הראשון עזב אותה, הרבה לפני שהיו סיבות חיצוניות ותירוצים.
את זוכרת איך בגיל צעיר מידי היא הייתה שוכבת במיטה בחושך, מנסה שלא לחשוב על כלום, מנסה לדמיין איך זה מרגיש למות.
היא התאמנה בזה כאילו אם תצליח היא תרגיש מוכנה וזה כבר לא יפחיד אותה כל כך.
את זוכרת איך זה התחיל אחרי הפעם הראשונה שבה ראתה שלט שנכתב בו "זהירות, בולענים", והיא הבינה לראשונה כמה זמניים הם החיים שלה, ואיך אין שום דבר מובטח.
היא התחילה לשמור את המילים שלה בפנים כי היא פחדה להיראות, להישפט.
היא התחילה להבין שכל מי שהיא וכל מה שהיא אף פעם לא יהיה מספיק.
ורק אחרי שמשהו נשבר בה מבפנים, התחילו הקשיים שמסביב.
האנשים שאהבה החלו לעזוב.
הציונים שלה ירדו.
היא הסתגרה בתוך עצמה, כאילו תמצא שם נחמה.
ובתוך עצמה היא הלכה לאיבוד. היא גידלה עור של פיל, ולב מאבן ובנתה מסביבה חומות כל כך גבוהות שהסתירו אפילו את השמיים.
חומות שהפכו למבוך, שבתוכו היא הלכה לאיבוד.
ואת לא יודעת מתי בדיוק היא נעלמה, ואם היא עוד נמצאת שם בפנים.
את עייפה, וכאובה ורק רוצה לחזור לימים שבהם היית היא.