הילדה מהאוטובוס

יש לה עיניים כחולות גדולות.
כאלו שמסתכלים עליהן וטובעים למעמקי הים. והיא תמיד נראית זרוקה כזו. מאוד לא מתאמצת.
עם סוודר גם באמצע הקיץ, ושיער בהיר יפייפה, וילקוט אפור שתמיד תלוי רק על כתף אחת.
והיא יושבת לה באוטובוס, ומתבוננת, ובוחנת, וכאילו משקיפה על העולם מהצד. לפעמים היא תוחבת זוג אוזניות קטנות ושחורות אל תוך אוזניה. והיא כל כך יפה, וכל כך פשוטה. והיא גם קצת עצובה.
בבית הספר היא תמיד אחת מכולם, אחת מתוך המון. אבל כשהיא יושבת על המושב הכחול והמכוער של קו 7, היא נראית שונה.
והיא עדינה, ושברירית, וחזקה.
היא לא כל כך רזה, וגם לא מאוד שמנה. והיא לובשת תמיד המון שכבות של בגדים.
היא מביטה בי, בוחנת אותי, משננת את כל קווי המתאר שלי. מכפות הרגליים ועד קודקוד ראשי.
אני לא מחייכת אליה, אני לא מעלה את קצוות שפתיי אפילו שאני רוצה, כי אני מפחדת שלא תחזיר אליי חיוך.
היא קשוחה כזו. מרתיעה. אפילו שהיא רק ילדה.
אנחנו יורדות שתינו מהאוטובוס באותה התחנה, והעדינות שבה מתבטלת כשהיא מטפסת על גדר מטונפת כדי להגיע אל ביתה, ואילו אני צועדת לכיוון השני אל עבר ביתי שלי.
ואני רוצה לגשת אליה. ולדבר איתה. אני אוהבת אותה, את הילדה מהאוטובוס.