הילדה במעיל הכתום

תמיד היא הייתה שם. עמדה שם.
מחכה באותו המקום במעילה הכתום.
תמיד הייתה יושבת שם. מתבוננת ברחוב שטוף הגשם.
וכשהאוטובס היה מגיע, הייתה תמיד נשארת שם.
הוא תמיד התבונן בה. מחלונו בקומה השניה.
צפה בה במשך שעות. יושבת על הספסל ובוהה ברחוב הריק.
תמיד רצה לגשת ולדבר איתה. אך פחד.
הוא חשש מתגובתה.
משהו בה תמיד נראה לו מסתורי.
החל משיערה החום והקצר ועד לעיניים הירוקות שברקו בעת שהביטה למעלה אל שמי הלילה הצלולים. הוא יכל לראות אותן ממרחק של קילומטרים.
יום אחד החליט לאזור אומץ.
הילד ירד במדרגות המסועפות לסף דלתו ופתח אותה. מחפש את הילדה במבטו.
אז משך משהו את תשומת ליבו. פיסה כתומה בשולי ראייתו.
הייתה זו היא. מביטה בו בעיניה הירוקת. מחייכת.
ואז חייך גם הוא. פנה לגשת אליה.
שיחתם החלה. נעימה. שמחה.
הוא גילה שמראה רק הטעה אותו במשך כל הזמן.
והיא גילתה שלפעמים. טוב לא להיות לבד.
הם דיברו ודיברו. במשך שעות.
הוא הציע לה להיכנס לביתו. היא סרבה.
ואז ירד הלילה. נאלצו הם להפסיק את שיחתם.
היא שאלה אותו. אם ירצה להיפגש שוב.
הוא ענה לה. שישמח. ושאל אם למחרת באותה שעה יהיה בסדר.
היא חייכה. הנהנה וענתה בהתרגשות.
"כן." זה מה שאמרה.
הם נפרדו.
הוא חזר לביתו.
והיא. היא חזרה לשבת לה על הספסל הכחול.
המחר הגיע. והילד התעורר.
מתארגן במהירות. פונה לסף ביתו.
מחפש אותה במבטו.
הוא מצא אותה לבסוף. אך משהו בה היה שונה.
היא התקדמה אליו בצעדים מהירים. על פניה מבט לחוץ.
הוא שאל אותה מה קרה.
אך היא רק הנידה בראשה ועל פניה חיוך עצוב.
הילד היה מבולבל. ניסה שוב.
אך הילדה התעקשה. הנידה בראשה שוב לשלילה.
ואז היא פנתה. חזרה לתחנה. מתיישבת שוב על הספסל.
ואז הגיע האוטובוס. הדלתות נפתחו.
והיא עלתה עליו. לא מפנה אליו את מבטה.
הוא רץ. הגיע שניה לפני שהדלת נסגרה.
והיא. עם דמעות בעיניה. הצביע על הספסל. ואז עזבה.
הילד הסב את מבטו. ועיניו נפערו לרווחה.
על הספסל הכחול. הונח לו מעילה הכתום.
ועליו. נח לו מקופל. דך נייר.
ובו נכתב: "ניפגש רק בעוד זמן רב."