היי! בואו נהרוג את האורות!

אני לא אוהבת לחשוב על אלה שתוקעים את הראש באדמה, למרות שאני כזאת. קשה לראות מה הולך לקרות, אבל קל מאוד להתכונן, לפחות תיאורטית. כי בתכלס, למי כבר יש אומץ לבצע?
אני לא אוהבת להסתבך עם מונחים, אבל זה לא מונע ממני לעשות את זה כל הזמן, ואז לעצור את עצמי.
וגם שאין לי שום דבר לומר, אני חייבת לומר משהו, אבל אני חושבת שזה בסדר.
אני מרשה לעצמי לנתח דברים, אבל לא מצליחה להוציא את הטוב שבי החוצה.
אכפת לי? אין לי מושג.
אני מנסה לא לצאת מאולצת, אבל תמיד היה מי שיחשוב ככה.
אני מסתכלת רק על החסרונות באנשים. כשאני שומעת את המורה שלי אומרת, "תסתכלו רק על הטוב באחרים," אני מקללת אותה בראש שלי.
אני אוהבת לקלל, למרות שכל מי שמכיר אותי רואה בי ילדה עדינה וביישנית.
סליחה, התכוונתי כל אלה שחושבים שהם מכירים אותי.
אני חזקה יותר ממה שאני נראית, אני מפחדת אבל גם לא מפחדת מהעתיד. אני לא יודעת איך להסביר את עצמי.
אני, זוהי מישהי שלעולם לא תגלו.
אני היא צל. מטרתי היא להרוג את האורות.
—
מהי מחזוריות? זה עוד דבר שאני לא יכולה להסביר. אבל ככל שאני לא מאמינה באורות, ככה הם יפים יותר, גורמים לי לשנוא את עצמי.
אבל למי אכפת?

אני פשוט נוראית.