הייתי מאוהב בבחור מבית הספר

הייתי ילד מבולבל.
נשארתי מחוץ למעגל כי לא ידעתי מה לעשות כדי להיות מקובל.
עשיתי בעיות לכל המורים כי לא ידעתי איפה להוציא את התסכול שלי על עצמי.
אבל אז הוא הגיע לבית הספר.
וראיתי אותו כל בוקר במסדרון.
ולא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממנו, רציתי לראות כל תנועה שלו.
והוא, לעומת כל השאר, לא ראה אותי כהבעייתי או המוזר.
כשהוא שמע מי אני ומה אני עושה, הוא היחיד שמצא את ההתנהגות שלי כקריאה לעזרה.
הוא דיבר איתי, על כל מה שבחרתי לשמור בבטן מכולם.
על העובדה שאני שונא את מי אני, ואת איך שאני נראה.
את זה שאני לוקח כל לילה, אחרי שההורים שלי הולכים לישון, את אחד מבקבוקי היין שלהם ומתחיל לשתות.
והוא תמיד הסתכל עליי, בלי שום מבט שיפוטי או מתנשא.
הוא תמיד ידע מה הדבר הנכון להגיד כדי שאני אפסיק עם הרחמים העצמיים.
הוא תמיד בחר לשים עלי יד ברכות במקום לדפוק לי אגרופים.
הוא תמיד ישב קרוב אלי, ונתן לי תחושה של הגנה.
ורק חיפשתי כל פעם איך לדבר איתו שוב, ולהרגיש את אותה התחושה.
ובכל סוף יום ניגשתי אליו ושאלתי אותו איך עברו עליו השיעורים.
והוא אף פעם לא התנגד לראות אותי, ולדבר איתי כשאני צריך.
הוא היה הראשון שלא ברחתי ממנו.
כשחשבתי עליו לא הרגשתי אשמה או חיפשתי תירוצים.
הייתי מאוהב בו.
והרשתי לעצמי להרגיש את זה.
הוא זה שגרם לי להבין שזה בסדר וזה מותר.
אז בפגישה אחת איתו החלטתי שאני מראה לו שהשתנתי.
מראה לו איזה השפעה עצומה יש לו עליי.
התקרבתי אליו בעדינות.
כמעט שמתי את שפתי על שפתיו.
אבל אז הוא הרחיק אותי בעזרת ידיו.
אותם ידיים שעד עכשיו גרמו לי להרגיש רק טוב.
פתאום הן הרגישו לי קרות.
אני התרחקתי עוד יותר בעצמי והרגשתי מובך.
קלטתי שהבנתי הכל לא נכון, וכנראה שאני עדיין מוזר.
הוא אמר לי בברור שזה לא יכול לקרות.
שהוא לא יוכל להעביר יותר אף שיעור אם הוא רק יעז לתת לי לנסות.