הייתי איתך/בלי שם

כשהשמש תעלה אתה תחפש אותי, אבל אתה לא תמצא. החדר בו נתת לי להישאר יהיה ריק, בלי התמונות שהיו תלויות על הקירות הגבוהים, תמונות שלנו בכל מיני מצבים מפדחים או 'קסומים', כמו שאתה נוהג להגיד; בלי שטיח הרצפה העדין הרקום באלפי חוטים זהובים היוצרים דוגמאות מסובכות להפליא. הוא יהיה חסר נוכחות כמו שהיה בהתחלה.
אני אהיה מתחת למים, עושה את דרכי בחזרה אל ביתי. הדבר היחיד שלא סיפרתי לך לגביו היה שזו טירה גדולה, גבוהה, עמוק עמוק בקרקעית הים. דיי קשה לפספס אותה כי היא נראית כמו כתם שחור בשל צבעה, תמיד נשארת בתזוזה, אף פעם לא מתמקדת במקום אחד.
עד לרגע שבו פגשתי אותך, שם הזמן נעצר.
רציתי להשאיר לך רמזים כדי שתמצא אותי, אני רוצה שתמצא אותי, אך אסור לי.
האנשים שלי בארמון צריכים אותי, ואם אמשיך לשהות עם בן יבשה כמוך אני עלולה לשכוח מהם,
לנטוש אותם אי שם בקרקעית, נטועים ללא סיבה ידועה, נתונים באבל תמידי על נסיכתם האבודה.
אני מקווה שכאשר הכל ייגמר אנחנו נוכל להיפגש שוב, ואני אוכל להחזיק בידך ולהרגיש את אותה חמימות שהרגשתי אז, את החיות והשמחה והתמימות, ואולי, רק אולי, גם את אותה אהבה ישנה שהרגשת כלפי, בתקווה שתישאר.