היום

הפנים האלו שהשתקפו אלי מהמראה הרגישו זרות.
הן היו חיוורות ושקיות עייפות קודרות בלטו תחת העיניים המבריקות האדומות שלי.
כבר לילות שלא ידעתי שינה.
מידי לילה זוחלות המחשבות ממש דרך האוזניים.
כל המילים ששמעתי במהלך היום מהדהדות בראשי במין מקהלת אימים מצמררת.
ולמה שאמשיך לחפש הגיון בעולם המעוות הזה ?
הרי אנשים מתים ולאיש לא אכפת.
הרי אנשים גוועים ברעב ברחוב ולאיש לא אכפת.
מי בכלל יתעסק בשטויות של ילדה מטופשת שכמותי..
והקיר הסגלגל הזה שאמור להשרות אוירת שלווה בחדר בכלל חונק אותי בעוד ארבעת פינותיו סוגרות עלי.
מחר, מחר!
מחר אני חושבת לעצמי .
מחר אני אעשה את זה, מחר אעשה את הצעד.
הפעם בלי פחד, הפעם בלי חששות.
הפעם אני חזקה ועומדת על רצונותיי שלי !
מחר אני אורזת את התיק שלי ובורחת לשם.
ויהיה שם שיהיה.
ושיחפשו אותי, הרי אולי את גופי ניתן יהיה למצוא, אבל אני כבר לא אהיה שם.
אני כבר אהיה רחוקה.
וכל השדים שלי, הפחדים שלי, האפלה שהשתקפה דרך העיניים התשושות שלי, הם כבר לא יהיו.
לא איתכם בעולם הדפוק שלכם בכל אופן.
אני בטוחה שדבר לא ישתנה, הרי בקיומי לא חשתם בנוכחותי, לכן מאיזה סיבה תחושו בחסרוני בלכתי?
אני מניחה את העט הכחול, כואבת לי היד.
אני מבינה שאתמול היה אתמול ומחר זה כבר היום.
והיום זה היום במלוא חמשת הברות המילה.
מילה דיי מעצבנת כשחושבים על זה, היום.
אני מגלגלת את המילה על הלשון היבשה שלי שוב ושוב.
היום, היום היום, היום היום היום היום היום, עד שהיא נשמעת לי קצת מוזרה פתאום.
אז אני נותנת להם לגלוש במורד גרוני אחד אחריי השני.
הם חלקים וקלילים ולראשונה אני מבינה שזה קורה.
עולם המפלצות שלי מטשטש אט אט.
וזהו.
פשוט ודיי בלי יותר מידי דרמה, זה נגמר.