היום בו הכל השתנה

דבר זה התרחש שנים רבות לפני קימת האדם.בשנים בהן כאוס שלט בארץ וסדר עוד לא שרר,נשמות וישויות הסתובבו בחוסר מעש בשטח,חסרי זהות ותפקיד.
מחכים ליום הגדול,בו יקבלו זהות ומטרה.
יום בו ישבעו לקיים את תפקידם,כמיטב יכולתם,לנצח נצחים.

"שלום!" צעק בהתלהבות מלחמה ורץ אל חברתו, שלום ששהתה מאחורי קהל הנשמות, אך הסתובבה בחיוך לשמע קול חברה "מוינת כבר?" שאל
"לא" ענתה באכזבה "אני כבר לא יכולה לחכות" אמרה וחזרה להביט בממיינים אשר עמדו על במה וקראו בשם הישויות. מעניקים משמעות לשמם ותפקיד לנשמתם "ואתה?" הסתובבה אליו בתקווה
"עוד לא" אמר מלחמה באכזבה
"שלום" קרא בקול גדול הממיין "עלי על הבמה"

"שלום הביטה אחורה אל מלחמה ורק אמרה "תבטיח לי שנשאר חברים"
מלחמה הביט בה בחיוך,החזיק את ידה ואמר "לנצח נצחים"
בלב קצת יותר קל עלתה שלום על הבמה, בה הוענק לה תפקידה "ליצור סדר תפקידך ולמנוע סכסוכים מטרתך"
"תודה לך" אמרה לו שלום וירדה מן הבמה, מביטה בחברה עולה על הבמה,מלחמה.
"תפקידך להשריר מצב של אלימות הדדית,בסכסוכים תשגשג ומהסדר תסתייג"

מלחמה הביט בשלום באותה הצורה בה היא בו הביטה, ביניהם שררה הבנה.
קשרם החזק לא חזק כמו שחשבו שהיה,המיון שינה הכל,ולהם לא הייתה ברירה.
מלחמה הבין כי את הבטחתו לקיים לא יצליח.
לא יוכל לפעול לפי זאת אותה הבטיח.