היה זמן, בו מצאתי אנשים..

היה זמן, בו יכולתי לומר הכל,
בו המילים היו פורצים מתוכי, ללא שליטה
ופעם כשדיברתי, ניגשתי ואמרתי,
"אל פחד לחייך, כי העולם טוב יותר, בסוף."

היה זמן, בו היו סביבי ילדים קטנים,
עכשיו הכל חשוך, אין אור בחדרים;
הכל מלא בשקט, וריק מאנשים,
גם כשממש ניסיתי, הכל רק התנפץ בפנים.

בין חלום ישן למציאות,
מצאתי נחמה קטנה בבדידות,
אולי מחר יהיה יותר טוב, אולי יהיה רע,
את זה רק הזמן יגיד ועד אז,
כבר נדע.

היה זמן, בו השמש היתה מאירה לי פנים,
בו אנשים היו מחייכים חיוכים אמיתיים,
ולא היו שקרים או מריבות,
הכל היה ממש כמו באגדות.

היה זמן, בו נשמתי לרווחה,
בו הבנתי באמת, את האמת הנכונה,
בו ראיתי מסכות, של אנשים מזויפים,
בו בכיתי בשקט, לאוזניהם של מלאכים;
בו לאט לאט נפלתי, נאבדת בתהום,
בו ישבתי וחיכיתי, לגמרי בתמימות,
לאנשים אמיתיים, שיעזרו לי להמשיך לחיות.