הידיד האדמוני

יצא לי להכיר ידיד נחמד ומנומש לא פחות מזה.הרגשתי שאני סומכת עליו
ולכן סיפרתי לו את מה שהרגשתי בנוח לספר.מידי פעם היינו רבים על
דברים שטותיים.עד שיום אחד הידיד התעצבן ונהיה אדמוני
מתמיד.מאז קראתי לו "הג'ינג'ר".לידיד האדמוני לא הייתה בעיה עם הכינוי
העליז והשמח.פעם אחת הרגשתי שסמכתי עליו יותר מידי ולכן גיליתי לו
משהו קטנטן.קראתי למשהו הקטנטן הזה "הסוד" כי אילו הוא היה מספר
כל הדברים שבניתי לעצמי בעשר האצבעות היה מתפרק.בניתי לעצמי
תדמית שלעולם לא הייתי יכולה לבנות במקום אחר.במקום שאני
האני האמיתית.כשהכרתי את הידיד חשבתי שהוא לא יתייחס אליי
אחרת כי סמכתי עליו וגם כי הייתה לנו ידידות ארוכה ועמוקה.
אך מאז גילוי "הסוד" הידיד האדמוני נהפך להרבה יותר אדמוני.
הוא התעצבן ורב איתי המון.ואפילו קצת התנשא מעליי.לכן החלטתי
שאת התדמית שבניתי אני אעביר למקום אחר.לחיים האמיתיים.
אך זה לא הלך בגלל שכולם יודעים בחיי האמיתיים את "הסוד"
וזה נראה טיפשי יותר.ולכן חזרתי לשיחותיי עם הידיד האדמוני
וחבריו.כמובן שהוא הצטער כמו בכל השיחות הרגילות שלי עמו
וליבי הרחמן סלח לו.אך בסופו שוב רבנו ושוב רבנו.וכמובן שתמיד
נפגעתי.הידיד האדמוני הסתכל במבטו המרוגז ואמר "אני מבין
למה בחייך האמיתיים את בלתי נסבלת"
הסתכלתי במבט תמהוני "כי אני לא אני?"
"כי את מעצבנת , את אחת הילדות הכי מעצבנות שהכרתי בחיי,ואני מקווה שיום אחד
תעופי מכאן ושאת חפירותייך ודיבורייך הרבים יעלמו מכאן"
נעלבתי מאוד ולכן מחקתי את הקשר עם הידיד האדמוני.
הידיד שהיה אדמוני מרוב כעס ועצבנות בלי שום סיבה מוצדקת.