היא שוב

היא אומרת שהיא לא יודעת איך להתמודד עם בני אדם, וצוחקת צחוק נבוך.

בראש שלה יש רשימות שמסבירות לה מה ההתנהגות שלהם אומרת אבל היא לא מפסיקה לפשל, היא מסבירה לי.

אני חושב שהיא מסתבכת עם ההתנהגות הקטנונית של בני האדם כי היא מעליה; אני חושב שאי אפשר לגעת בה מרוב שהיא למעלה; אני חושב שהעובדה שהיא לא מפסיקה להביט למטה מצחיקה.

היא אומרת שהיא בחיים לא הייתה לובשת דבר כזה, משפט מהיר ומבט עורג אל שמלה על קולב.
אני רוצה לומר לה כמה כואב לי שלעולם לא אראה אותה בשמלה כזו, כמה ודאי כואב לשמלה שלעולם לא תלבש על ידה.

היא אומרת, עצם הפחד שלנו מהקלישאתיות עושה אותנו קלישאתיים, עצם הנסיון שלנו להיות פחות בנאליים רק מדגיש את הבנאליות הטבועה בנו.

אני חושב שכל כך מעניין שהיא לא מפחדת להיות קלישאה, אני תוהה אם זה אומר שהיא לא קלישאה, אני חושב שאני רוצה לצפות בה כל יום ושאין בה דבר אחד בנאלי, אין בה דבר אחד שגרתי, כל מילה שלה זוהרת, היא כולה צבעים ואני לא יכול להתיק ממנה את העיניים.

היא אומרת, בסופו של דבר כולנו נבלע בחור השחור של הסוף, אהבה היא דבר מיותר שמשאיר אותך מרוקן ומחורב, לחיים אין משמעות, ואני לא רוצה לחיות אותם יותר.

אני חושב שהשיער שלה רך יותר מכל דבר שאי פעם נגעתי בו. שכשהיא צוחקת לפעמים היא מכסה את הפנים עם הידיים; אני חושב על המילים שלה, ועל איך שהיא מעצבת משפטים, כמו איזה פאקינג פרופסור ללשון, אני חושב שהיא כל כך חכמה וכל כך טועה, אני חושב על לנשק אותה, אני חושב על ההרגלים הקטנים שלה, אני חושב על הדרך בה היא מחייכת לאנשים תמיד ותמיד שמחה בכנות לראות אותם, אני חושב על ציפורניים צבועות בורוד מתקלף, אני חושב על החרטה שלה כשהיא מגלה שהשאירה אוזני חמור בספר חדש שוב ועל איך היא לא מפסיקה לעשות את זה, אני חושב עליה מדברת. אני חושב איך אני לא רוצה שהיא תפסיק לעולם.

היא אומרת, למה אתה שותק, אין לך מה לומר?