היא קיבלה חיים

אני תלוי בדבר אחד, קטן ויקר ערך שהעניק לי את חיי.
אני מת בגלל דבר אחד, קטן ויקר ערך שגנב את חיי.
אני לא יכול לראות יותר את פניה, או לשמוע את קולה כשהיא מדברת. אני מת, אך עם זאת חי יותר מאי פעם.
אני לא תלוי בכלום יותר.
אני ממשיך לחשוב על השנייה הזאת כשעיניי נעצמו, כשראיתי את הדמעות שלה זולגות מעיניה בעודה רוכנת מעליי וקוברת את ראשה בחזי. "אל תלך!" היא ביקשה, קולה חנוק וצרוד, מה שכלל לא אפיין אותה או התאים לה. "אני צריכה אותך, יש עוד כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים להספיק, אתה עדיין לא ישבת על הכס כראוי ולא שפטת דין ומשפט. עדיין לא מילאת את תפקידך כמלך…" היא המשיכה להתייפח ומישהו נעמד מאחוריה. אני לא יודע עם זה היה אבי או אביה, אך החרטה שהיתה בעיניו, אותה לא אשכח. הוא כעס עליי, אותו אחד, על שאני נוטש אותה כאן, אך גם אישר לי ללכת.
למות.

מתתי פעם, אני יודע, סיפרו לי. הם אמרו שליבי עצר מלפעום ונשמתי נדמה. "היית שקט כבנו של מוות" הם אמרו. מאז תמיד תהיתי איך היתה התחושה. האם מרגישים את הריקנות המפורסמת, או שאור לבן מופיע? האם הנשמה מרחפת מעל ומוענקת לה הזדמנות להביט באהוביה לפני שתעלם למעלה?
איני יודע, איני זוכר.
מי היה מאמין שכוחי תלוי בטבעת קטנה, שרק המגע שלה משאיר אותי בחיים.
לעולם לא הייתי מוותר עליה לחינם, אני אוהב את חיי כמו כל אחד אחר, אך אני יודע שעשיתי דבר טוב, הענקתי חיים נוספים למישהו אחר.
לאהובתי.