היא צרחה

פסיעות שקטות מפלחות את האוויר האפלולי, נעלמות מן העין. איש עינו שם ליבו על הנערה המוזנחת אשר מתהלכת בדממה ברחובות העיר הנטושה למחצה. מלבד אחד.
עיניו זעופות כמו הגשם אשר אינו פוסק. איבריו הארוכים נתונים בבגדים עבים אשר מפרידים את עורו מן הכפור השורר בחוץ. שיערו הכהה כלילה דבוק אל מצחו בזעם דמעות המלאכים הזולגות ממרום.
הוא ממחיש צעדיו, לא מתיק מבטו מן הנערה אשר מתכסה במעיל עור דק ומכנסי טרנינג אפורים. הרוח העזה מצליפה בפניו הנראה כי עוצבו ביד אמן, בעוד נעלי הספורט השחורות שלו צועדות על השלוליות הרבות.
הנערה מביטה לאחור לרגע בודד, וארשת בהלה נפרשת על פניה. היא מזהה את הנער הצועד בעקבותיה, וממחישה את צעדיה. לאחר מספר שניות פסיעותיה המהירות נהפכות לריצה קלה אשר מתגברת עם כל רגע ורגע. אך אין זה עוזר לנערה, צעדיו של הנער מתגברים ככל שצעדיה והוא נותר במרחק קבוע ממנה.
לאחר מספר דקות הנערה נעצרת באחת. אין זה מבלבל את הנער, כפי שיכול היה לגרום לכל אחד אחר, אשר לא היה מנוסה במצבים כגון אלו. הוא נעצר, אינו מצמצם את הפער הפרוש ביניהם. הנערה מתנשפת קלות ועננת ערפל חודרת מפיה ומתפוגגת בין הטיפות הרבות. איש משניהם אינו גורר אחריו אף לא רעש אחד. שניהם עומדים בדממה, ברחוב חסר כל נפש חיה. הנער מביט בגבה של הנערה, אם כי היא מודעת לעובדה שהוא שם.
לאחר זמן ממושך מתקרב הנער בדממה ומצמצם את הפער ביניהם עד שהוא עומד ממש מאחוריה. הוא מניח יד רכה על כתפה. היא לא צועקת, לא מתנשפת, לא מוציאה אף קול מגרונה. עווית צמרמורת מעידה לנער שהיא שמה לב לידו המונחת על כתפה.
"מדוע הלכת," הוא לוחש אל תוך אוזנה, קולו הנעים מהול בסכנה. צמרמורת נוספת עוברת בגבה של הנערה. "חזרי עמי. אין ביכולתך לעשות דבר, ואם לא תחזרי גורלך כגורלו יהיה."
היא לא רוצה להיענות לבקשתו. אך אין ביכולתה לסרב לו.
"איני מסוגלת," היא מודה בקול רווי אשמה, אך עם זאת קר כקרח. היא מנערת את כתפה קלות וידו של הנער נשמטת אל צד גופו.
"אני מודע לעובדה שזה אינו קל לך, אנסטסיה. גם לי זה קשה. אך אין אני בורח כחיה ניצודה מן המקום אשר בטוח ביותר בשבילי," שפתיו כמעט נוגעות בתנוך אוזנה. הוא מרחיק את פניו ממנה ונאנח. הנערה מפנה את מבטה אל הקרקע, מודעת לאמת בדבריו.
"הוא היה כל עולמי," קולה השקט רועד. עמידתה הזקופה נירפת לרגע. "וכעת עולמי הושמד. באשמתי." קולה נשבר.
"זו אינה אשמתך-"
"זו אשמתי!" צעקתה התקיפה מפלחת את הדממה. הנער נרתע מעט.
"זו לא, אנסטסיה." קולו השקט מגביר את קצב פעימות ליבה. היא מרימה את מבטה ומסובבת את פניה כמחצית הדרך אל פניו.
"אין בידך הזכות להגיד לי אם זו אשמתי או לא," היא מסננת בין שיניה החשוקות. "לא היית שם כאשר זה קרה. יכולתי למנוע זאת, אם רק הייתי זהירה מעט יותר. אך הטיפשות שלי הרגה אותו."
הנער מלטף קלות את שערה האדמוני, הרך כמשי. היא אינה נרתעת.
הוא שומט את ידו ומניח אותה בשנית על כתפה. היא מסתובבת אליו, דמעה זולגת מעינה האפורה.
"זו אשמתי." קולה חד ותקיף עד לכדי כך שהנער שומט במהירות את ידו. הוא נאנח בתסכול.
"אנסטסיה, אם לא תחזרי עמי את תיהרגי. העובדה אם זו אשמתך או אינה אשמתך אינה משנה זאת. הם רוצים אותך, הם רודפים אותך. ואני לא יודע מה אני אעשה אם הם יתפסו אותך." אנסטסיה מביטה בו מבט ממושך, אך דומם. "אך אין ביכולתי לגרור אותך עמי בכוח. אם לא תבואי עמי מרצון, אאלץ לחזור ולהגיד להם שלא הצלחתי להחזיר אותך. אני לא רוצה להגיע למצב כזה."
"אתה לא מבין, ג'ק. אינני מסוגלת להמשיך את חיי בלעדיו. אני פשוט לא מסוגלת." היא לוחשת, קולה מובס.
"בסדר." הוא נכנע לה. הוא סב על עקביו, ההיסוס בולט עם כל תזוזה שלו. היא לא רצתה לחזור עמו. היא מעדיפה למות.
"ג'ק," קריאה מהוססת נשמעת מכיוונה. הוא נעצר במקומו. קול צעדיה הקלושים מתקרב אליה. "אני מצטערת. תאר לעצמך שיקחו ממך את הדבר היחיד אשר חשוב לך בחיים. היחיד שבאמת חשוב בשבילך."
"אני מתאר לעצמי!" זעקה נואשת בקעה מגרונו. אנסטסיה נרתעה. "זה מה שיקרה אם את תמותי, אנסטסיה. אני אהיה באותו מצב כמוך. את חושבת שכל אדם אחר היה מכניס את עצמו אל תוך לב הסכנה ונשאר להתמקח איתך על מנת להחזירך? לא!" קולו התקיף הרעיד אותה. הוא התרחק ממנה צעד אחד.
הם עמדו בגשם הזועף עוד מספר רגעים נוספים. לבסוף ג'ק פלט אנחה רועדת, והתרחק ממנה.
"אך לך לא משנה כיצד אדם אחר מלבדך מרגיש, נכון?" היא התקרבה אל ג'ק והניחה יד על כתפו, אך הוא התנער והתרחק ממה בשנית. לאחר מספר רגעים אשר נדמו כנצח הוא החל לפסוע בזריזות, מוכן לחזור ולהודיע להם שהיא החליטה לא לבוא עמו. שגורלה נחרץ בוודאות.
והיא לא הלכה בעקבותיו. מהסיבה הפשוטה, שהיא ידעה שהוא צודק.
כאשר היה כמעט מחוץ לטווח שמיעה ממנה הוא שמע צרחה עזה, מהולה בסבל אכזרי. זו הייתה אנסטסיה. דמעה זלגה על פניו והוא מיהר למחות אותה בידו הקפוצה. הוא לא יכול היה לבכות.

–

"היא מתה."
אדם אשר מראו העיד עליו כי היה באמצע שנות החמישים שלו הרים מבט תשוש אל עבר ג'ק.
"כיצד יכול אתה להיות בטוח בכך?" הוא הוריד את משקפיו מן אפו והניח אותם על שולחן העץ הכהה. ג'ק החניק יבבה חלושה.
"היא צרחה."
האיש הנהן בצער קל ושב לענייניו. ג'ק ידע כי לא יקדיש לכך תשומת לב מיוחדת, אך הייתה זו מחובתו להודיע לו על כך.
ג'ק יצא מן החדר מבלי להביט סביבו. הוא סגר את הדלת בקול כמעט בלתי נשמע.
היא צרחה, המחשבה חלפה בראשו.
היא צרחה.