היא, פעם נוספת

היא אומרת שהיא מניפולטיבית. וצוחקת

אבל מי לא, בעצם,

היא טוענת להגנתה.

לא שזה נדרש,

הרי אני כמו ספוג כאן: באתי להקשיב ולקבל ולהכיל ואז לטפטף קצת חזרה אליה ממה שהיא מעניקה,

אבל היא טוענת להגנתה כאילו היא צריכה להתגונן.

הכול מניפולטיבי, אני רק מחזירה קצת ליקום, היא מגחכת.

וזה נכון, כי אומנות היא הדרך הכי מניפולטיבית לתת לגיטימציה למניפולציה ובכלל, כל מה שיצרו האנשים מניפולטיבי.

אני לא חושבת יותר מדי על ההשלכות, היא צוחקת,

למרות שזה לא באמת מצחיק אותה.

אני לא יודע למה היא צריכה מגננות, אני הרי רק חפץ דומם כאן

אני רק כדי לשמוע ואולי קצת להבין.

אני שונאת לחשוב, היא צוחקת, זה צחוק נואש, הוא מסתבך בקצוות של הפחד שלה כמו בחוטים פרומים,

אני שונאת ופוחדת,

היא רוצה לצעוק אז היא לוחשת.

אני לא מבין למה היא כל כך מפחדת

כי זה רק אני כאן

ואני כמו הרהיטים שלה; אני שלה ואני חפץ דומם

אני לא נותנת לעצמי לחשוב. ואם אני לא מצליחה להמנע מזה אני חושבת על פיות,

היא אומרת,

אולי נרגעת קצת.

הן באות אלי בחורף ובלילות ויש להן אורות קטנים בתוכן כמו גחליליות.

אני פוחדת מהמחשבות שלי והמחשבות שלי הן כמו מפל ואני לא יודעת איך לעצור מפלים,

אני מניחה שאפשר לבנות סכר אבל האם זה רעיון טוב כשמדובר במחשבות,

היא מסתבכת בתוך המחשבות שלה בזמן שהיא מסתבכת במטאפורות שלה ואז היא צוחקת ואומרת,

אני נראית לך עצובה?

זו מניפולציה,

אני מראה את העצב שלי כי אני מחפשת ניחומים, אני רק רוצה שתחבק אותי ותגיד שהכול יהיה בסדר.

אבל הכול בנוי ממניפולציות, אין דרך אנושית לתקשר בלי להשתמש במניפולציה, אפילו לא קצת, אפילו לא באיזו תנועה לא מודעת.

אני מרגישה טהורה כשאני מצליחה להיות אובייקטיבית וכשאני לא אני רוצה להשתחל מתוך העור שלי כי אני מגעילה את עצמי

היא אומרת

אתה יכול לחבק אותי, קצת, לדקה, לנחם?