היא הייתה שבר כלי

לפעמים, היא היתה יושבת, בקצה המדף שלה- רגל חרסינה אחת מתנודדת על קצה העץ- מאיימת להתנתק וליפול אל תהום השיש של הרצפה, ואז היא היתה נזכרת- בימים שהיא הייתה יפה, עם תלתלי זהב אשר נחתו על גבה, שפתיים צבועות בוורוד תינוקי ומבט כמעט אנושי.
היא לא זוכרת מה הפריד את תקופת היופי שלה בין תקופת הבדידות והשברון על מדף מעלה אבק- אולי היו אלו הילדים אשר חבטו את ראשה בכל קיר כאשר רצו איתה בידם- והרי שכולם יודעים שבובות חרסינה נועדו לראווה ולא למשחק, אולי היו אלו מבטי הקנאה משאר הבובות אשר איכלו את שמלתה, אולי זו פשוט הייתה הבדידות שנוצרה כאשר באו צעצועים אחרים, יפים יותר.
וכל מה שהיא הייתה עכשיו הוא שבר כלי אכול קנאה, המסתכל בעין אחת פתוחה לרווחה ושניה עצומה למחצה בילדים המשחקים עם הטובים ממנה. היא הייצה שבר כלי עם עור חרסינה שהתקלף מהשהייה ההמושכת תחת נורה מהבהבת שהאירה את בושתה על המדף. היא הייתה שבר כלי עם גפיים המאיימים להתפרק, צונחים לאיטם ומתנפצים על השיש. היא הייתה שבר כלי שפעם היה לו לב ילדוצי ואוהב ובגדים נקיים, אך עכשיו היא נותרה עם סחבות שנקראו בעבר שמלות ולב אכול קנאה.
היא הייתה שבר כלי עד שמצאו אותה מנופצת על הרצפה בערמת חרסינה ובד ועיני זכוכית רקובה ומלאת שלדי חרקים ושנאה, הם אמרו שהמדף לא היה טוב מספיק, שהבובות היו מרושעות ודחפו אותה, שהילדים היו אכזריים מדי.
אולי פשוט היה נמאס לה… להיות שבר כלי.