היא בוכה,ולאף אחד לא אכפת

עכשיו היא בוכה,ולאף אחד לא אכפת.
לפעמים,כשהיא בוכה, היא מדמיינת איך שכשהיא תהיה בת שמונה עשרה היא תגיד ביי ביי לכולם.
היא מדמיינת איך היא תכתיף את תרמילה העמוס לעייפה ותצעד אל עבר החדר שהיא תשכור מהכסף שהיא חסכה בקושי.
והם יכעסו.
והם לא יבינו.
והם יאשימו אותה שהיא סתם ב"ריגשי".ו"מה יש לה זאתי?!הרי נתנו לה הכל!"

אבל.הם לא נתנו לה כלום.
היא מדמיינת כיצד יתקשרו הם אליה והיא תענה בקרירות ראויה לשבח, בלי אפילו דימעה אחת, כי עכשיו זה יהיה תורה לשמוע שירים בפול ווליום בזמן שלהם יכאב הלב.
היא מדמיינת את ההרגשה הזו כיצד היא תעשה זאת, בדיוק כפי שהם תמיד עושים לה.
היא מדמיינת איך לא יהיה לה אכפת מאף אחד בדיוק כפי שלאף אחד.לא אכפת ממנה.והיא תהיה. חופשיהלעשות מה שבא לה.
לפעמים כשהיא בוכה,היא מנגבת את. הדמעות,ויודעת שמתישהו זה ישתנה.