הטירוף

היא לא ידעה מה היא עושה.
המילים בראשה התבלבלו כמו שנהגו לעשות מדי פעם, ברגעים ההם של שחרור. ברגעים שבהם הרגישה את הציפייה המוזרה לרגע בו הטירוף ייקח אותה אליו ויעשה בה כרצונו. הרגע בו תאבד שליטה על עצמה.
התיאוריה שלה הייתה שהיא פרודיה, אבל היא רצתה להיות מטאפורה.
היא רצתה להיות המטאפורה הזו של להיות אדם, ולא מצאה איך להיות המטאפורה של עצמה.
להיות המטאפורה הזו של האדם שאתה נמצא בפנים, של כל רגש ורגש בעזרת כל נמש ונמש, כל גומה או סימן לידה. למה בני אדם לא יכלו להיות מטאפורות? החיים יכלו להיות קלים יותר, הם היו חיים במונחים ספרותיים בעולם ספרותי שהשתנה ללא הרף, בזמן ששינויו התרחשו לא על סמך הדברים בעולמו אלא על סמך דברים בעולם אחר, מה שהפך את הכל להרפתקה.
היא שכבה על מיטתה והיא דיברה לעצמה. היא דיברה ודיברה ודיברה והמילים החלו לייאש אותה. הווילון על הקיר החל לייאש אותה בפשטות שלו.
הם לא רואים. הם אוהבים והם ממשיכים לאהוב ולאהוב, אבל הם לא מקשיבים.
והם מקשיבים ומקשיבים, או לפחות מנסים להקשיב אבל הם שוכחים את הסנטימנט של המשוואה.
שום דבר לא מצא איזון, ויחד עם השום דבר גם היא.
היא החזיקה בשני הקצוות והרגישה את הנפילה. היא חיפשה נואשות את האיזון בידיה הקטנות, בחשכה של הלילה הקריר של נובמבר.
הכל נראה יותר מדי, והם לא ראו את זה איתה. אף אחד לא ראה והיא נותרה לבדה שתהייה הזו לגבי ההכול. התהייה לגבי הקיום שלה, לגבי הטירוף, האיזון, לגבי עצמה.
בזמן שאיבדה את עצמה בזרם בלתי נפסק של מחשבות היא ניסתה לדבר שום, והמילים לא יצאו. ואם המילים יצאו היא לא יכלה לשמוע אותה. העולם החל להחשיך בעיניה והיא לא הבינה למה. היא לא ראתה יותר דבר.
הם צדקו כשאמרו שהטירוף מנחם, הרי הוא הדבר היחיד שנשאר.