הטיול השנתי

המורה משלשלת את אצבעותיה בשיערה,
הנהג כל דקה ממלמל לעצמו משהו, כנראה מילות כעס על הלכלוך באוטובוס,
והילדים מדברים להנאתם אחד עם השני.
אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שמקרה זה חוזר על עצמו כל טיול וטיול.
תחבתי בחוזקה את האוזניות לאוזני והפעלתי את הנגן, ובמהרה השיר התנגן לו ברקע.
הנוף עבר והתחלף כל שניה ולא פעם הצל נפל על האוטובוס בכבדותו.
וכך נסענו, ונסענו, ונסענו. איננו יודעים לאן… רצוננו האמיתי היה רק לשבת ולהמשיך לנסוע ולעולם לא לעצור. אך כאשר הרגע הזה מגיעה, הרגע לצאת, היננו צריכים להתחיל להתארגן ולצאת לאוויר הפתוח, ולעזוב את הכיסא הנוח שבמשך שעה חיממת.
אתה יוצא החוצה וכל שאתה רואה זה הרים וחולות לפעמים סלעים. אתה נאנח כאשר אתה מבין שאתה כנראה תעביר לא שעה ולא שעתיים במקום הזה ואתה מצטער.
מצטער על הרגע שבו הבאת להוריך את טופס הטיול ומצטער שהחזרת אותו למורה, כרגיל.
אך הרגע הזה חולף כאשר הוא בא ומחבק אותך במותנייך ומחייך.
הוא אומר לך עד כמה הוא שמח להיות איתך ורק איתך.
עד כמה הוא מאושר להעביר את הטיול איתך.
והצער והעצב נעלם כלא היה.
את מחייכת למילותיו ומתרגלת למציאות.
הוא פה והוא איתך.
וכך שניכם מחוייכים, פונים לדרככם ולמרחק האינסופי שיש ללכת.
אך לכם לא אכפת כי ישלכם אחד את השנייה.