הטיולים התכולים שלה

ואז, בלי אף מילה, היא הרגישה איך גופה מאבד ממשקלו המכביד ועולה למעלה, נוגע במעטפת התכולה והנעימה ונרטב קלות מצמר הגפן הלבן. היא מכניסה אוויר נקי וטהור אל ריאותיה, ממתינה מעט. מתענגת על הרגע. נושפת. היא לא רוצה לפתוח את עיניה.

הכל כל כך נעים כאן. היא כמעט יכולה לשמוע מוזיקה עדינה מזמזמת באוזניה הקטנות.

"אוי לא" חשבה לעצמה ועיוותה את גבותיה. משקל גופה מתחיל להיות כבד לפתע. הצבע התכול מתחיל להתרחק. "עשיתי משהו רע?" חשבה. בעודה יורדת למטה במהירות גדולה ונוחתת בחוזקה על פני האדמה.

המוזיקה העדינה התחלפה. קולות גבוהים ונמוכים ורועמים ונשברים בווליום קצת מוגזם הכו את אוזניה. היא לא אמרה דבר. רק הביטה בהם. בדממה.

צופה בשני אנשים גדולים שלא רוצים להיות חברים משום מה. הם לא מרשים לה לעשות טיולים תכולים ולטייל בין העננים. היא לא מבקשת. הם לא שואלים.

האישה הגדולה, תמיד מקמטת את מצחה. היא תמיד מרימה את קולה. הילדה שומעת אותה. לפעמים יותר מדי חזק. אך נראה שהאישה הגדולה לא יודעת או לא מבינה.

האיש הגדול, תמיד מרטיב את פניו. האישה הגדולה שונאת שהוא עושה את זה. האיש הגדול מחבק את הילדה הקטנה כשהוא עצוב. לפעמים הוא מגזים והפנים הרטובות הופכות למפחידות יותר מבדרך כלל.

הילדה הקטנה, צופה. בדממה. לא זזה ממקומה, לא אומרת מילה. ורק מדי פעם חולמת על טיול נצחי משלה. טיול שקט, עם מנגינה חרישית שתלטף אותה בעדינות. ואולי, רק אולי. הילדה תפצה פה. תאמר מילה. תחייך.

ואולי, כשכבר לא תהי ילדה, תצאי מהעולם הקטן שבנית לעצמך.
כי לא יהיה לך צורך בו יותר.