הטיגריס הכחול והזאב הלבן

"בוא כבר." אחותו משכה אותו בידו, אומנם הוא היה גבוה ממנה בשלושים סמטימטרים אך איווי הייתה אדם חריף שקשה להמרות את פיו. ובכל מקרה אסטר התקשה להמרות את פיו של כל אדם. "אבל אני לא מבין." התעקש, עיניו הזהובות כדבש ניסו לצוד את עיניה. אך רק ראשה המכוסה שיער כחול בהיר נגלה לו, "מה זה אומר? למה הם צחקו? אני לא מבין." אמר בקול ילדותי מעט. "באום, בוא כבר." אמרה, שאיווי הייתה תינוקת היא התקשתה לבטא את שמו של אחיה הגדול. לכן קראה לו 'באום' בפשטות. איווי גדלה והשתנתה, ואסטר… הוא נשאר בערך אותו הדבר. והשם נשאר איתו, כדבר טבעי ומובן. "אני לא מבין, מה זו המילה הזו? מה כל כך מצחיק בה? זו הייתה בדיחה? תסבירי לי, אולי היא תצחיק גם אותי." אמר בתמימות מבורכת. איווי הסתובבה אליו ועינייה הזהובות כשלו היו מלאות דמעות, "לא היא לא. אני מבטיחה לך שהיא לא תצחיק אותך אפילו לא קצת, זו לא בדיחה מצחיקה באום. בוא פשוט נלך מכאן כבר, בוא נחזור הביתה." אמרה וניסתה שוב למשוך את אחיה הגדול אל מחוץ לבר המפוקפק בו ישבו עד כה. הוא היה מבוגר ממנה בשלוש שנים אומנם, וגבוה ממנה בעשרה סנטימטרים על כל שנה. היא הייתה נמוכה וקטנת גוף, חריפה וצינית. שערה כחול בהיר וארוך. אך אחיה היה גבוה-קומה וגופו בעל נוכחות. שערו לבן כשלג בתספורת שנשארה זהה מאז היום ילדים, רק דבר אחד היה זהה בשני האנשים האלה. אותם עיניים זהובות כדבש, שנראו כבולטות בחשכה. "אם זו לא הייתה בדיחה מצחיקה אז למה הם צחקו כל כך?" שאל שנית, עכשיו כבר נגרר אחריה ברחוב לעבר ביתם הקטן. "ומה זו המילה הזאת? מה כל כך מצחיק בה? אני לא מבין." כל מילה הייתה כסכין בליבה של איווי, תמימותו של אחיה הייתה מתנה. כך נהגה להגיד לעצמה. אבל אם היה לה אח אחר הוא היה מבין, הוא היה מרביץ לאנשים האלה בעצמו. למעשה, אילולא אסטר היה כמו שהוא לא הייתה להם סיבה לצחוק.
די לחשוב ככה. היא ציוותה על עצמה. אז מה אם הוא לא מבין הכל? זה מתוק, הוא תמים. לו כולם היו תמימים כמוהו העולם היה מושלם.
היא לא ידעה שאחיה לא היה תמים כלל וכלל. אולי הוא לא הבין מצבים חברתיים, אולי הוא לא ידע מה משמעות המילה ההיא כי איווי מעולם לא נתנה לו ללמוד. אבל היא לא ידעה מה קורה בראשו הקודח, על כמה דברים הוא חושב בכל רגע נתון. כמה בעיות הוא פותר במוחו בלי להתכוון לכך, איזה גאון הוא. היא ידעה שהוא גאון, כל מי שבאמת הכיר אותו ידע זאת. אך היא לא הייתה קרובה להבין כמה.
"מה זאת המילה הזאת? תסבירי לי! למה את בוכה? אני לא מבין איווי! את תמיד מסבירה לי דברים שאני לא מבין! אז למה עכשיו את לא?" הוא שאל בבהלה, איווי פרצה אל ביתם. בית אבן פשוט עם חדר אחד שתי מיטות ועוד חדר אמבטיה קטן. מטבחון שבקושי השתמשו בו ושלושה חלונות קטנים ומרובעים. "מה-זה-אומר?!" קרא. איווי הסתובבה אלי בחדות.
"מפגר! זה אומר מישהו שהראש שלו לא עובד כמו שצריך! זה כמו אוטיסט! אתה זוכר שקראו לך גם ככה?! אז זה מה שזה אומר! וזה שהם אמרו! אתה מרוצה עכשיו?! הא אסטר?! טוב לך לדעת מה זה אומר?! טוב לך לדעת שקוראים לך מפגר! הרבה יותר ממה שאני נותנת לך לשמוע! הבדיחה מצחיקה אותך?!"
לפתע אסטר פרץ בבכי, אך זעמה של איווי לא שכח. הזעם על האנשים האלה, ועל העולם, ועל אסטר. למה על אסטר? היא חשבה לעצמה. 'כי הוא לא מוכן להפסיק לשאול שאלות שלא צריך לשאול.' זו הייתה התשובה שהיא נתנה לעצמה, אולי כי היא לא רצתה לחשוב שאולי התשובה האמיתית היא 'בגלל שהוא מה שהוא.' בכיו של אסטר התחזק וזה התיישב על מיטתו. "למה את צועקת?…" הוא לחש, כתפיה של איווי רפו פתאום. הוא לא בכה בגלל מה שהם אמרו, אלא בגללה… "את מפחידה שאת צועקת." התייפח. "אני מצטער… הייתי מפסיק להיות מפגר אם הייתי יכול…" לבה של איווי נצבט שהבינה למה היא גרמה. אסטר לא היה מפגר שכלית, וגם אוטיסט לא. לא באופן רשמי על כל פנים. היא התיישבה לידו וחיבקה אותו חיבק ארוך וחזק, מהסוג שתמיד הרגיע אותו. "אני מצטערת שצעקתי… ואתה לא מפגר. וגם אם היית לא הייתי נותנת לך להפסיק כי אני אוהבת אותך, בדיוק כמו שאתה עכשיו. אם היית מישהו אחר זה היה הרבה פחות נחמד, אולי עדיין היית אסטר אבל לא היית באום. את באום אני אוהבת, כי באום הוא הילד שצוחק כל פעם שאני מתעטשת,"
"כי את נשמעת כמו חתלתול." השלים אסטר את דבריה.
"ושאני צוחקת אני נשמעת כמו…"
"חתלתול." אמר בהתרגשות.
"ואני נראית כמו…" היא חזרה על שיחתם הקבועה.
"מישהי שנראית מאוד יפה." אמר, היא צחקה. והצמידה את מצחה למצחו במחווה שדרשה ממנו להתכופף לא מעט, גם הוא צחק. "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך באום?"
"הרבה?"
"לא סתם הרבה-" היא חייכה, וחיכתה שיגיד את המילה האחרונה בברכתם הקבועה יחד איתה.
"המון."