הטבח

בילי רובסון נשען לאחור וצפה בחוף המתרחק לאיטו.
היה זה יום קיץ רותח, מסוג הימים שבהם ניתן לראות את האדים עומדים באוויר.
אבל זה לא הפריע במיוחד לבילי, הוא היה מצויד בלבוש מתאים וישב תחת שמשיה רחבה.
הוא היה על סיפונה של ספינת התענוגות "ארגו 17" המפורסמת, שעשתה את דרכה מחופי
יוון לכיוון קובה, במסע של לא פחות מחודשיים שלמים,
שבמהלכם הספינה עתידה לעגון בחופי רוב המדינות שבדרום אירופה הנמצאות בדרכה.
בילי שכר חדר בספינה במחיר של לא פחות מחמשת אלפים פאונדים ללילה,
וזה כמובן, לא כלל את שלושת הארוחות במהלך היום אשר עלו כמאה פאונדים לכל אחת מהן בכל יום.
אתם בטח תמהים על המחיר המופקע, ובכן, בילי היה אדם עשיר מאוד, בלשון המעטה, כך שהמחירים הללו לא מנעו ממנו את השיט.
בילי הרוויח את רוב הונו מעסקים מפוקפקים עם ארגוני פשע גדולים בעולם ועמד בראש המאפיה הליברפולית.
בילי גדל בליברפול ברחוב פזאקרלי הקרוב לנהר המרזי. ילדותו הייתה קשה בשל אביו השיכור ואמו שנפטרה בעודו
תינוק. הוא החל לעבוד כשהיה בן שבע ואומץ על ידי ראש המאפיה דאז, רוס בארי.
רוס בארי גידל את רובסון להיות פושע מתוחכם מאוד,
מתוחכם כל כך עד שמרד בבארי והשתלט על המאפיה. הוא השתלט על ערים שלמות באירופה וסחט כל גרוש שיכל.
החלו לכנות אותו "The Mighty Robson" (רובסון האיום).
עכשיו, סוף כל סוף, החליט בילי לצאת לחופשה. הוא לא עשה זאת כבר שנים והשתוקק לצאת כבר לדרך.
הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שבו הספינה תפסיק להסתמך על מפרשיה וקברניט הספינה יפעיל את המנועים.
צופרי הספינה קטעו את מחשבותיו והספינה יצאה לדרך.
הספינה הפליגה לאטה ובילי נהנה מהשקט, זה חסר לו, עבודתו הייתה כרוכה בסכנות יום-יומיות רבות
ובצורך תמידי בחשיבה מהירה. הוא צפה בקו החוף שעכשיו כבר היה במרחק עצום ממנו.
הוא תמיד אהב את הים, אולי משום שנהג לבקר במרזי כל יום.

ארוחת הערב הייתה מפוארת מאוד. הוגשו מנות יוקרתיות ומסודרות היטב.
בילי נהנה מהמגוון הרחב של סוגי הבשר שהוצע לו. מהרמש הקטן ביותר עד פילה אנטריקוט מיושן.
בילי ניגש אל חדרו לישון, שבע ומרוצה. הוא נרדם די מהר והחל לנחור.

בילי התעורר לקול צרחות רמות שצמררו את גופו.
הוא שלף את אקדחו מתחת לכרית בציפייה. לאחר שלכמה שניות לא נשמע
אף רחש הוא יצא מחדרו וראה אישה בשנות הארבעים המאוחרות של חייה
רוכנת מעל גופתו המרוטשת של גבר צעיר.

כמה שעות לאחר מכן, הגיעה המשטרה האיטלקית לחקור את העניין. בילי היה מפוחד.
קצין איטלקי עם שפם שמנוני עלה אל סיפון האנייה. הוא נעל מגפי עור מרשימים אך די
ישנים עם אבזמי כסף שנצצו מאור הפנס הגדול שעל הסיפון.
"או לה לה שמעתי שהיה כאן מקרית של רצח!". בילי חשב שאיטלקים אומרים "או לה לה"
ו"מאמא מיה" רק בסרטים, מסתבר שטעה.
"אנחנו נבדוק את כל החדרות! כל נשק לא מדווחת יוביל להאשמות חמורים נגד המבריח"
וואו, חשב לעצמו בילי, מישהו צריך ללמד את האיטלקים האלה דקדוק.
הקצין שאל את בילי על האקדח והלה הראה לו את האישור שהנפיק.
הקצין ביצע חיפוש ברחבי האנייה בעזרתם של שני שוטרים נוספים. בילי ראה שהטבח מפוחד מאוד.
הוא הזיע בצורה בלתי רגילה לשעת לילה מאוחרת שכזו. "הוא מסתיר משהו", חשב בילי תוך שהביט
במתרחש. כשהשוטרים התקרבו אל תאו של הטבח הלה אמר להם שזהו חדר המנועים של הספינה
ושאין להם מה לחפש בו. השוטרים האמינו לדבריו והמשיכו בחיפוש. לאחר שעה קלה שמע בילי את אחד
השוטרים צועק "Fondare! fondare" (מצאתי! מצאתי!).
הקצין רץ אל התא וראה את כפפות הגולף המוכתמות מדם. "למי שייך התא הזאת?"
"לאדון יווני אחד" מישהו צעק. "ומה שמה של האדון?" "סופוקליאטריס מיטרופולו", "הביאו אותו הנה!!!" צעק הקצין.
נופשי האניה שנמנו כחמישים נפשות דחפו את אדון מיטרופולו אל הקצין. "אתה חשודה באשמת רצח!!!"
הוא הורה לאחד משוטריו לאזוק את האדון המסכן שכלל לא הבין מה קורה.
הקצין שוחח מעט עם קברניט הספינה ועזב. הקברניט הודיע לנופשים שהספינה תמשיך על פי המתוכנן.

בארוחת הבוקר בילי לא אכל הרבה, הוא היה מוטרד מהטבח, הוא ידע שכשהסתכל על שאירע אתמול
הבחין בו הטבח.

בשעת צהריים מוקדמת עגנה "ארגו 17 בחופה הדרומי של איטליה. הוקצו לנופשים מספר שעות לטייל
בעיירה איטלקית הקדומה. בילי התהלך בסמטאות האבן הצרות ושאף את אוויר הים הצלול. הוא נהנה
מהשקט והרוגע בעיירה. כשחלף על יד בניין העירייה העתיק, קלטה עינו תזוזה מהירה בסמטה מאחוריו.
הוא היה מוכן להישבע שהיה זה הטבח. הוא חזר לספינה ונהנה ממשחק מיני גולף לכמה שעות. בזמן ארוחת
הערב הגניב הטבח מבטים אל בילי, זה הטריד אותו. הוא חזר אל התא ונעל את הדלת. עד מהרה הוא נרדם
עם אקדחו בידו. בבוקר המחרת קראו את כל הנוסעים אל הסיפון. בילי עמד בין הנופשים ושמע קול בכי חזק.
קברניט הספינה הודיע שבמהלך הלילה נסחפה הספינה אל הים הפתוח בשל טעות חמורה בחישובים.
משמעות הדברים, הוא אמר, שיצטרכו לחסוך במאגרי המזון.
בילי המעיט לאכול באותו יום. הוא הגניב את רוב האוכל לחדרו בשביל שיוכל לשרוד במקרה חירום.
הוא החליט להיזהר הלילה וישן צמוד לדלת הכניסה עם אקדח בידו.
בבוקר היו עדים נופשי הספינה היו עדים למחזה המזעזע ביותר שראו בכל ימי חייהם. ארבעים אנשים,
מרוטשים, מתים לחלוטין, איברים מפוזרים לאורך כל הסיפון. עשרת הנופשים שנותרו בחיים וצוות הספינה היו
בהלם, הם לא יכלו לדבר. בילי והקברניט היו פחות בהלם. עבר עליהם הרבה בחיים, הם לא התרגשו מערימה
של גופות. האדם היחיד שלא נראה מופתע במיוחד ואף היה נראה שנהנה מהסיטואציה היה הטבח.

בילי התקשה להירדם באותו הלילה, הוא הלך מצד לצד בתאו, לא מרפה מהאקדח. הוא פחד, כנראה מהטבח.
הצללים ריקדו על הרצפה והוסיפו לאווירת המתח והאימה. בסופו של דבר, נשכב בילי לישון.

בבוקר הם נשארו שלושה, בילי הקרבניט ואישה צעירה בשם אליזבת. הטבח גם הוא נמצא מרוטש על הסיפון.
הם ישבו שלושתם, ביחד, שותקים, ללא שום מושג לאן ייקח אותם הים.
בילי שמע רעש מנועים ורץ להסתכל. הוא ראה סירת מנוע של משטרת הים הספרדית. בילי היה מפוחד.
מפוחד מהרעיון שיצטרך לשבת שנים רבות בכלא באשמת טבח המוני.