החתול של שלזינגר

צהרי יום שני ושלזינגר מקומה שלוש נכנס בפתח בבנין כשבידיו קופסת קרטון חומה וגדולה ועל פניו מרוחה אשרת חשיבות מסתורית.
איך שראיתי אותו פוסע כך בביטחה כשהארגז חבוק בידיו, ידעתי מייד ששלזינגר מבשל משהו וכל מי שמכיר את הבישולים של שלזינגר יודע שתמיד הם מסתיימים באסון.
אם כן, כשחזרתי מאצל החלון אמרתי לרותי "שלזינגר נכנס לבניין עם איזו קופסה גדולה מקרטון. צריך לשמור שדינה לא תרד אליהם היום לשחק עם רועי. זה לא מוצא חן בעיני".
רותי בגבורה של ממש, תלשה את עיניה הירוקות ממגזין האופנה שבידיה והנהנה במרץ. היא כנראה לא שמעה את מה שאמרתי, אבל זה הספיק לפורקן החשדנות שלי.
בשש וחצי, כשדלת הבית נפתחה ודינה פרצה דרכה הבנתי שהייתי צריך לוודא בעצמי שהיא לא יורדת לשכנים, שכן הברק שנצץ בעיניה לא הותיר הרבה מקום לספיקות. קרה משהו.
"אבא, אני רוצה חתול".
'מות שלזינגר, מות', גלגלתי את ראשי.
"אחחחמ… ח..חתול? למה? מאיפה בכלל חתול?".
דינה אפילו לא עצרה להקשיב לי,
"אני רוצה חתול אפור, כי אפור זה הכי יפה. ואני לא רוצה שהוא יהיה גדול מידי, אולי אפילו גור.." 'מות שלזינגר, מות'.
אני רק יכול לדמיין בעיניי רוחי את השרץ הקטן מסתובב בכל הבית וזורע הרס בכל מה שבהישג ידו (-או רגלו). כן, כן, בהתחלה דינה תאהב אותו ותטפל בו, אבל אחרי שבועיים שלושה, כשיעבור עליו הקלח – או אז תתחיל הצרה האמיתית כשבגורלי יעלה לדאוג לצרכיו של היצור השטני.
אני זוכר את אבי עליו השלום, כשבילדותי חשקתי בכלב לברדור כמו שקיבל שייקו השכן. ואבי כל כך התנגד ואני כל כך בכיתי עד שאמא גררה אותו ל'מחסן החיות'. הם חשבו שזאת הפתעה. או לפחות אמא חשבה כך. אבא לעומת זאת היה נראה כמי שפגעה בו צרעת.
צדק אבא, צדק. כי כשאני מאסתי לבסוף בכלבלב החום שהם הביאו. היחיד שהמשיך להתייחס אליו היה אבא ז"ל. אני אפילו חושב שהם היו חברים בסוף. מעין אגודת סובלים היו השניים האלה. וכשאמא חצתה את הקווים או קנתה רהיט חדש, אבא היה מתעטף בשתיקה מצועפת ולוקח את ברני הכלב לטיול.
אני כבר יכול לראות בדמיוני את הערב יורד על הרחוב החשוך כשלאורכו נמתחות צליליותיהן שלי והחתול, פוסעים בלאט, 'אגודת סובלים'.
'מות שלזינגר. מות'.
וכמו שאני לא רציתי ורותי לא ידעה ודמעות קטנות כבר נקוו בעיניה של דינה, אז רותי נעצה בי מבט מאשים וידעתי שהמלחמה הופסדה עוד לפני שנשמעה האזעקה.
'מחסן החיות' היה שם עדיין באותו הרחוב. המקום הזה שלקח על עצמו לפרק משפחות עמד שם בדיוק באותה התנוחה. רק המוכר השתנה.
וכשיצאנו משם עם כלוב-בית קטן ובתוכו גור חתולים (-השרץ הקטן), המוכר תקע בי מין חיוך כזה שאומר הכל. "תהנו מהקניה ואל תשכחו לחזור".
'מות שלזינגר. מות'.
ימים קשים עוברים עלינו. ה'שרץ' לא למד מעולם נימוסין מה הם. כך שאת החבילה הראשונה אני ניקיתי (אלא מה?!) והשניה רותי נקתה ומאז רק אני מנקה אחרי היצור שדינה קוראת לו בובי.
ובלילה השני חלמתי שאני רוצח את שלזינגר. זה היה כמו במערבון טוב. דהרתי אחריו וכשהוא נפל לבסוף, התקרבתי אליו בצעדים איטיים "למה עשית לי את זה, הא?". לא אכחש שחלק מהחלום נתעורר עמי גם בבוקר והסתובב איתי חלק ניכר מהיום. בכל פעם שניגשתי לאסוף את השאריות של בובי חשבתי רק על שלזינגר.
'מות שלזינגר. מות'.

***

דלת המעלית נפתחת בקומה 2 ולא אחד מאשר שלזינגר נכנס לצידי. הוא נראה קצת עייף ועצבני. מגיע לו. נראה היה שהוא מתאפק שלא לצעוק משהו. 'אתה התחלת' סיכמתי בראשי. 'אם לא היית קונה חתול לבת שלך הכל היה בסדר'.
בסוף בכניסה לבניין היה נראה שהוא כבר לא יכול יותר. "אתה לא מתבייש?" הוא רעם לכיווני.
"מתבייש ממה, אם יורשה לי?" עיניו הצטמצמו בזעם.
"אתה לא יודע למה גרמת? אתה והחתול המפגר שקנית לבת שלך! עכשיו גם אריק שלי רוצה חתול וגם הבת של 'שנלר' והבן של 'ארצי' תה לא מבין שיש דברים שלא עושים?".
הוא הסתובב וניגש לפתח הבניין, אבל רמת סיבולת שלי לא מחזיקה יותר מידי. הבן אדם הרס לי את החיים ומאשים אותי?
"היי שלזינגר!" הוא עצר והסתובב. "אתה אל תעיז להאשים אותי! אתה זה שקנית ראשון חתול ובגללך דינה שלי ירדה לחיינו עד שהסכמנו לקנות גם לה…" הוא גלגל את עיניו.
"מטומטם! לא קניתי חתול זה היה תנור חדש בארגז. עכשיו אל תעכב אותי, אשתי שלחה אותי ל'מחסן החיות'.