החריטות על שולחן העץ

“אם X כפול Y שווה 682, כמה שווה Z אם מכפילים אותו ב5?” המורה למתמטיקה שאל את הכיתה. דממה. “כל כך משעמם לי!” לחשתי לאיימי שישבה לידי, היא לא הגיבה. ברור שלא תגיב, למה שתטרח לענות לי בכלל? היא כל כך חכמה, חביבת המורים! ברור שהיא לא יכולה לדבר בשיעור! גלגלתי עיניים, נאנחתי וריסקתי את פניי על השולחן בחבטה רמה, המורה לא עצר את דבריו, לא הסתכל עליי בכלל כדי לראות מה מקור הרעש, גם אף אחד מהתלמידים לא הסתכל. הם כולם כבר מכירים אותי ורגילים אליי ולבעיות הקשב שלי.

פתחתי את רוכסן התא של הקלמר השחור שלי. הוצאתי סרגל מתכת קטן והתחלתי לחרוט על השולחן. לא משהו מיוחד, סתם צורות אקראיות, עיגולים וקווים. זה תמיד עוזר לי להתעניין במשהו, ולא להשתעמם לגמרי בשיעור. בגלל זה השולחן שלי נראה ככה, מלא בחריטות של צורות משונות. טוב, חצי מהשולחן לפחות. אמי לא תרשה לי לגעת בחצי השולחן ששייך לה. כי, טוב, זאת איימי.

אז חרטתי על שולחן העץ. המורה לא טרח להעיר לי, הוא לא טרח לומר שזה ואנדליזם והשחטת רכוש בית ספר או שטויות כאלה. הוא כבר ידע שאין טעם להעיר לי, כי אני במילא לא אפסיק. חוץ מזה, הוא ידע שאם לא אחרוט על השולחן, אשתעמם ואתחיל להפריע לשיעור. אז, כן, אני חורטת על השולחן כמה שאני רוצה. אני עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. כולם כבר התייאשו ממני ומלהסביר לי שאני לא מתנהגת כראוי, אז אני חורטת, חורטת על השולחן כדי לשחרר את כל הכעס, העצב, הדאגה, הלחץ. כל מה שאני מרגישה. וגם, כדי שיהיה לי משהו שיעסיק אותי, שלא אשתעמם, משהו שפשוט יעסיק את המחשבות שלי.