החנות של לובלין

החנות של לובלין הייתה הדרך שלי לא לקחת ברצינות את מצבי הרוח המוזרים שלה, לכולנו יש קשיים אך היא, הייתה לה דרך דיי מאיימת להתמודד איתן, היא הייתה נוהגת לנשוך את שפתיה, לפעמים כשניסתה ממש לא לברוח היא הייתה משפשפת חזק את מצחה כאילו מנסה להפטר מהמצב הקשה בו הייתה נמצאת. אני מאמינה שההתנהגות שלה לא הייתה מוזרה כל כך אם היא הייתה קוראת פעם פעמיים בשבוע. אך היא, נהגה לברוח אל החנות של לובלין מידי כמה שעות. כאילו החיים נעשו בלתי נסבלים, ואני מבטיחה לא היו אלה חוויות קשות שהשאירו אותה חסרת סבלנות, אלא היו מסיבות ימי הולדת, פעילויות גיבוש ארוכות, נראה כאילו כל דבר שגבל בחברה העיק עליה, וזה היה כל כך מוזר כי היא אהבה אנשים בדקדקנות ושימת לב שאני הייתי מייחלת להם. היא נהגה לשאול לשלומם של נהגים ובאמת להאזין להם, היא נהגה להתקשר לסבתות זקנות שבמקרה נאנחו לידה ולשאול אם מישהו דואג להם. היא שקלה פעמים רבות מתי לוותר על הרמת לכלוך מהרצפה ומתי להרים אותו פשוט משום שרצתה להרים את כולם וזה לא היה אפשרי. היא פשוט הייתה יצור כזה שאחרי יום ארוך שם לידך פתק שאומר שהיא הבחינה בך ושתהיה חזק, היא יצור כזה שעל אף שברח מכל אחריות שהוטלה עליו דאג בגינה עד שבכה בלילות.
ועל אדם כזה לא רציתי לוותר. פשוט, לפעמים כשהיא ברחה לחנות של לובלין היה לי קצת קשה לזכור את כל זה, היא הייתה נשכבת במיטה מתכסה היטב בשמיכה ואז בוהה, במשך שעות. ואז בוכה, ואז תוקעת את האזניות באוזניים ופותחת בבולמוס כתיבה של כמה שעות. ובזמנים האלה אם הפרעת לה היית מקבל בעיקר רטינות ואת הפרצוף האומלל הזה שהראה שהיא כבר לא מסוגלת לסבול יותר. ואחר כך היו באים אינספור האשמות, ומילים, עוטפים בבונבוניירות של כוונות נסתרות וסתומות ואין סוף של חששות ומשפטים מטופשים שרק הראו כמה מעט היא יודעת על האהבה שלי אליה או על אהבה בכלל. לא הייתה זאת אשמתי שהיא חושבת באותם זמנים שאני לא חברת אמת, או שהחברות שלנו תתפרק, היא פשוט הייתה אדם כזה שפעם בחודש גם עצר לקנות בחנות של לובלין מעט חששות וחוסר ביטחון עצמי.
אבל יותר מכל אהבתי אותה, פשוט כי הייתה החברה שלי, אפילו ברגעים החשוכים שלה, כשלא ידעתי מה לענות על שאלותיה, כשלא ידעתי אם היא תגמל מהביקורים הממושכים בחנות המיותרת הזאת ותפסיק לרכוש שם בכספים מרובים רגשות שלילים ושקרים מסוכרים. ואתם יודעים אהבה זה לא רגש שפשוט מכבים.
אבל בינינו החנות הזאת הייתה רק התרוץ שלי כשלא יכולתי לנפץ את הריחוק שלה
והריחוק הזה היה הדבר היחיד שקישר אותה אלי, אלינו, אל המציאות. כי כשכל זמנה היה מנוצל עד תום, עד מחנק. עד כי לא היתה לה האפשרות לברוח ולעשות כמה קניות או סתם לבהות בקונים אחרים. היא נעלמה לי, לא כי בחרה להתאבד, זה לא היה הדרך שלה להתמודד עם דברים. פשוט, היא הפסיקה להיות היא והתחילה להיות אדם אחר, בלי הטוב ובלי הרע שלה, פשוט אדם אחר. חברה של מישהי אחרת.