החמדנות

האדם, יצר החמדנות.
נולדנו כבריה שאינטיליגנטית כמוה כנראה עוד אין ועדיין, כמו הפרה שתיעלה את הוסת שלה אנחנו רוצים להיות, למרות שרק דשא היא אוכלת ואפילו אותו לא יכולה לעכל.
כה קרוב הגענו למעלה, לשחקים, יותר גבוה מהציפורים, כל כך קרוב לאל בשביל המאמינים ועדיין, כנפיים הן החלום של כל ילד ולהרקיע שחקים כמו נץ גם המבוגר חושק.
חמדנותו של האדם אינה יודעת שובע, אנשים בתאוות בצע רק עוד ועוד רוצים, סיפוק, כסף, הצלחה, תהילה ומה לא. מרי פנים אנחנו כשאחר לוקח את המקום שהחשבנו כי מגיע לנו עצמנו.
תהילה בורחת מבין אצבעותינו ולמה? כי כל כך חשקנו בה עד שהיא עלתה לראש עוד לפני שבכלל הגיעה והרפתה את ידינו. בסוף אנחנו מתאכזבים מדבר שלא הגיע כיוון שלא עשינו כמעט דבר כדי להשיגו.
הילד רק נולד וכבר לופת אצבעות באחיזת מוות. דומה שרוצה אותן לעצמו. וההורים רק מחייכים בסיפוק כי איזה יופי, לילד יש שרירים מתפקדים.
אנשים רואים עוד אנשים, יפים יותר או יפים פחות אבל משום נראים מרשימים בכמה וכמה רמות. פתאום רוצים להיות כמוהם. משנים מראה, משנים כיוון, משנים הכל, עד לתווים הכי קטנים בהתנהגות. כי הוא טוב, ואני רוצה גם להיות טוב. והיא יפה, ואני רוצה גם להיות יפה. ואולי אנחנו יותר טובים מהם ויותר יפות מהן אבל האחרים מרשימים אז גם אנחנו רוצים.
והמשפט הידוע – נותנים לך אצבע ורוצה את כל היד. החיים מונחים על מגש זהב ואנשים חושבים אותו לזהב שוטים.
איפה מי שהיינו פעם, כשידענו פשוט להפיק הכל מההנאות הקטנות בחיים? ואפילו אז, היו החמדנים, בזכותם יש לנו את מה שיש כיום. האור, האינטרנט, כל מכונות התעופה והתחבורה המרהיבות, כולם נוצרו מחמדנות של אנשים והצמא הבלתי פוסק שלהם לעוד ועוד ועוד ידע עד בלי שובע.
אז אולי יש בחמדנות גם צד מיטיב, כי הרי בלי לחמוד לא מתקדמים.