החלילית

בכל פעם
שאני פותח את דלת
ארון הבגדים,
היא מציצה אליי
וקוראת לי.
חציה חבוי בין מכנסי הג'ינס
לחולצות הפלנל,
חציה גלוי והיא פשוט מבקשת,
מתחננת, קוראת לי לקחת אותה
ולנשוף בה נשוף וחזור.

היא חלילית מעץ.
היא מעט שמנמנה.
יש בה חורים ופיה יש בה.
חלקה שחורה וחלקה לבנה
והיא כולה שלי.

פעם ניגנתי בה.
פעם,
בגיל הילדות, כשלמדתי
אצל המורה יוסל'ה.
וניגנתי בה שוב לפני
עשרים שנה, כשלימדתי
את עצמי לחלל לפי ספר תווים.

עברו חלפו השנים
ואני שכחתי כיצד מנגנים.
הזמן העומד לרשותי,
אינו מאפשר לחלל
וזה חבל.
מאוד חבל.
ממש
אבל ממש
חבל!

זה חבל
בין היתר-
מפני שבבית
מטילים וטו חד משמעי,
על שאנגן לי בשעות הפנאי.

זה חבל
כי בבואי לחלל,
יוצאות לי שריקות
ויוצאים צפצופים
ובמילה אחת-
אני מזייף.

וזה חבל ממש
כי אני כל כך
אבל כל כך… כל כך
רוצה לנגן יפה.
לנגן מהלב
מבלי לזייף כלל!

ליבי יוצא אליה
אל החלילית שלי,
ליבה
יוצא אליי ללא ספק.
אבל מדוע ולמה
אני ממשיך לזייף?!?

לזייף…?
לא
כייף…!
______________