החלטה

"את צריכה להחליט," הוא דחק בה. היא הרימה את שתי ידיה בתנועות רובוטיות-משהו, חדות ואיטיות. הוא כיוון אליה את הרובה, קירב את קצהו אל ראשה של הנערה שמולו. היא לא נעה, עיניה נותרו ממוקדות באוויר שבינהם, כמעט כאילו היא לא רואה אותו.
היא צעדה צעד אחד לאחור- יותר נכון, הרימה את רגלה, השאירה אותה באוויר, והניחה אותה בסופו של דבר, רחוק יותר מהאיש ממה שעמדה קודם. וכך התקדמה, והאיש בעל התנועות החלקות והמהירות התקדם אחריה.
"את צריכה להחליט," הוא אמר שוב, הוא הרים את קולו. היא לא הגיבה, לא מצמצה. ידיה גיששו בתנועות איטיות וחדות אחר משהו מאחורי גבה, דבר שלא נמצא שם.
"תחליטי, ילדה, את רוצה ליפול?" הוא שאל וטען את אקדחו, ההדף שנוצר מהתנועה הפיל את הילדה על ברכיה, גרם לה להרכין את ראשה, בהפגנת אנושיות שהוא לא ראה בה. הוא הנמיך את רובהו והסתכל על הילדה בתמיהה. היא לא הייתה אמורה להגיב, היא לא הייתה אמורה ליפול, הם לא נופלים.
"ילדה, את… מה את?" הוא שאל בלחש, והיא הרימה את ראשה בתנועה חלקה ומהירה שהוא לא ציפה ממנה. היא הסתכלה עליו, עיניה סורקות את פניו כמעט כאילו הן אחת ממכונות הMRI שהיו בבתי החולים שלו.
"אני בחרתי," היא לחשה ורגלה נורתה לפנים, פוגעת בדיוק ברגליו של האיש, שקרס קדימה על רובהו הטעון. היא שלפה אותו מתחת לגופו, התנגדותו לא השפיעה כלל על הילדה, שכוחה היה גדול בהרבה מכוחו.
"אני בחרתי, שליט עליון," היא לחשה וכיוונה את הרובה לראשו של האיש, ששכב על הרצפה ללא תנועה.
היא ירתה.
גופתה שפגעה בקרקע היה הצליל האחרון שנשמע עלי אדמות.