החלטה

היא צפתה בחדשות, כמו כל המדינה, כשנשמעה הדפיקה בדלת. שלוש דפיקות דקות וחלשות. האם הם היו כדי לא להעיר את השכנים בשעת הלילה המאוחרת או שמא נבעו מחוסר כוח כיאה לשעת לילה מאוחרת. שלוש דפיקות. היא קמה מהספה באנחה, פסיעותיה היו איטיות ומדודות. שני סיבובים שמאלה והדלת נפתחה. היא אינה זיהתה את האנשים בדלת אך ידעה מה פשר הגעתם. דמעות החלו לזלוג על עיניה. היא החוותה בידה פנימה והדמויות נכנסו. הם לא אמרו דבר כיוון שהבינו כי היא הבינה. גבר ואישה היו, לובשי מדים. הגבר חיבק אותה חזק בעודה מתפרקת וזועקת לשמים. האישה הביאה מהמטבח כוס מים.
שלוש לגימות, לגימות קטנות ואיטיות. הזמן לא זז. היא בוהה באוויר, בחלל הריק של חדר השינה. המדים כבר לא לבושים, הם רק תלויים בארון, מגוהצים. החלון הפתוח הסמיך את אוויר הלילה בלחות בלתי נסבלת של הקיץ. עדיין היה ניתן להבחין בניחוח שלו עולה מהמדים, כאילו הוא עומד כאן לפניה. היא הצמידה את החולצה לפניה.
שלוש נשימות, נשימות ארוכות ארוכות, מנסות לספוג את הריח, את הזיכרון. היא החזירה את החולצה לארון, פוחדת כי הריח יעלם ואיתו הזיכרון. היא צעדה אל המטבח. על השולחן הקטן עוד היו שאריות הצלחות שלה מארוחת הערב. ביצה, סלט, לחם, שוקולד וגלידה. היא ליטפה את בטנה, מבינה כי כאשר חיים נוצרים חיים אחרים נגמרים. העובר כבר לא יזכה לראות את אביו.
עיניה האדומות רצו לבכות אך כבר לא היה מה. הדממה הייתה צורמת והחשכה מפחידה.
שלושה חודשים, חודשים נפלאים ומלאי התחלות חדשות. רק חצי שנה הפרידה ביניהם ובין ילדם הבכור. כעת נצח הפריד. היא ניסתה לדמיין עתיד ורוד יותר, באמת שניסתה בכל כוחה, אך ללא הועיל. חשכת הלילה החשיכה את מחשבותיה. בזווית עינה הדומעת היא ראתה את החפץ החד. היא החלה להתקרב אליו, שוקלת כל צעד וצעד. איך היא יכולה להביא ילד לעולם המשוגע הזה?, חשבה. הנפש של הילד תמימה ואינה מתאימה לעולם אכזר שכזה. היילוד לא צריך לדעת את ההרגשה הנוראה של סבל, צער ויגון. הוא לא צריך לחיות חיים שלמים בלי אבא. היא תפסה את החפץ בידה הימנית והתיישבה חסרת כוחות על הריצפה. היא הסתכלה על בטנה.

שלוש שניות, שניות קצרות אך ארוכות להפליא. היא קיבלה החלטה…