החלודה שזורמת בדם

כל אדם אוהב לחשוב שיש לו תיבה.
תיבה בה הוא טומן
את כל זכרונותיו.
מדי פעם,
במקרים חריגים
כאשר נכסף האיש למגע הקסם הישן והטוב,
מנסה לשלוף את מפתח התיבה ולחלוק את אוצרו.
לעיתים קרובות,
מתאכזב כבודו לגלות
כי החליד המנעול, ולא ייכנע לסיבוב המפתח.
אז יש לשמן אותו יפה יפה, לדוש ולדון בו עד ששוכחים את מהות הזיכרון, ולא-
לאחר זמן מה החלודה תתגנב אל לב ליבה של המגירה ותאכל בטעמה המתכתי את תוכנה.
לעיתים נדירות,
המגירה נשארת נאמנה לאדונה,
נפתחת ונסגרת כאילו אך אתמול יצאה משומנת ומוכנה לעבודה ממפעל החלומות של נלארכנה.
אבל אז עליכם, כמובן, להכיר את מפעלה של נלארכנה.
על כך אולי אספר לכם מחר.
ובכן, במקרים חריגים אלה,
בעל תיבה חולק את תוכן הקופסה עם בחירי ליבו.
ואוצר מיוחד זה, כפי שאומרים על אהבה (אותי לעולם לא תתפוס אומרת דברים כאלה, לא אדוני),
ככל שנותנים ממנה יותר, כך יש יותר ממנה.
כשמת האדם, תיבתו נקברת עימו. מחלידה ונותנת לעצמה להתפרק,
כה חסרת שליטה,
מפזרת את האוצר כאילו הוא אשפה ותו לא.
כמו כוכב שמת, ומתפזר, ויוצר אנשים.
עוד אספר לכם על כוכבים ותוחלת חייהם.
אולי מחר.

בודאי שאלתם את עצמכם, ומה בתיבתי טמון? מהו אוצרי?
ובכן- לפני שאכנע לבקשותיכם, עליכם לדעת כי הסקרנות לא היא שהרגה את החתול. החתול הוא זה שביקש נפשו למות.
לאחר שנחשפתם לידע זה, אוכל לבשר לכם, כי בצעירותי כסף רב לא היה. ולא יכולנו לממן לנו תיבות (כיוון שאז, בצעירותי, על כל נפש חיה היה לעבוד בשביל תיבתו. להרוויח אותה בכספו). מאז ילדותי אני מעלה את כל שיש לי על הכתוב, כי תיבתי הבדיונית אינה שם כאשר עלי לאחסן תמונות וזכרונות וצורות, מהסוג הטוב ביותר.
זו הסיבה מפניה אני מתיחסת אל העולם הזה כאילו הוא חופשה אחת ארוכה ומייגעת. דבר אינו קבוע. הכל זמני.
מחר אשוב הבייתה לראשונה.
מחר אתעורר למציאות חדשה.