החיים הם יותר מזה

"למה יש לי הרגשה שאתה נועץ מבט?" אני שואלת, ונושפת עשן אל תוך פניו.
אני חייבת לומר שאהבתי אותו, אני יודעת שזה לא נראה ממהתנהגות שלי, אבל היה בו משהו שגרם לי לרצות להיות שלו, אך אני לעולם לא אודה בזה.
"אני לא." הוא מלמל, אך לא מסית את עיניו ממני אפילו לא לרגע, אפילו לא כאשר אני מביטה ישירות אל תוך עיניו.
היה בו משהו, אני לא יכולה להצביע בדיוק מה זה היה, אבל היה שם משהו, אולי זו הייתה העובדה שהוא היה שונה ממני לחלוטין, אולי זו הייתה העובדה שהוא לא ראה צורך להתמרד, שהוא הרגיש בטוח מספיק בעצמו בשביל לא לתת לאיש לדרוך ולצחוק עליו.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת בסופו של דבר, אנחה נפלטת מפי כאשר הוא שותק, ואנ ילא בטוחה מה אני עדיין עושה פה.
אם כל אחד אחר היה בוהה בי ככה, הייתי עושה משהו משוגע, הייתי מוציאה לשון, או אומרת משהו לא נאות, הייתי גורמת לו לברוח, אבל אני לא רוצה לגרום לו לברוח, לא חשוב כמה לא בנוח מבטו גורם לי להרגיש.
"את יודעת שיש יותר בחיים יותר ממה שאת יודעת, נכון?" הוא שואל, ולרגע אחד אני כל-כך מבולבלת שאני אפילו לא עונה לו.
"החיים הם יותר מסקס, סמים ובחורים." משהו בצורה בה הוא אומר את זה גורמת לי להרגיש רע עם עצמי לרגע, הצורה בה הוא שופט אותי בלי להכיר אוי בכל, הדרך בה הוא לא טרח אפילו לדבר איתי לפני שהוא מאמין לכל השמועות ההן.
זה משגע אותי לפעמים, העובדה שכל מה שאנשים יודעים עליי הוא מהשמועות ההן, אבל אני מניחה שעם המראה שלי, איש לא טורח לחשוב פעמיים לפני שהם מניחים שזה נכון.
אני מביטה עמוק אל תוך עיניו, בתקווה שאולי דמיינתי את זה, או שלא שמעתי נכון, אך המבט בעיניו סיפר לי שלא טעיתי.
בסופו של דבר, אני מחליטה לשקר לו, פשוט בגלל שאני לא רואה סיבה לשנות את הצורה שהוא חשב עליי, אולי חיבבתי אותו לפני שנייה, אבל זה עבר לי, הדרך בה הוא מניח שכולם צודקים לגבי, הורסת לי כל רצון לקשר איתו, אז אני לא רואה סיבה לא לזרום עם השטויות שנפלטות מפיו.
"החיים שלי כן."