החיוך שמאחורי השקר

הוא עצם עיניו בעדינות, מניח למוחו להתרוקן ממחשבותיו ותהיותיו הבלתי פוסקות, מניח לתחושת השלווה המוכרת לצוף ולאפוף גופו ברכות מלטפת, מניח לפעימות ליבו הקצובות לנחות בהדרגה.
הוא פקח עיניו לכדיי חריץ, מביט לצדי מיטתו בכמיהה, בוהה בלית ברירה בכיסא המתכת המתקלף מקבל תצורה, בוהה בלית ברירה בדמותה שלה ניצבת בקלילות על גביו.
היא חייכה חיוך רחב, עדין, מדהים ביופיו. אותו חיוך מוכר המרמז כי העולה ובא איננו רע, אותו חיוך מוכר המרמז כי העולה ובא הינו בעל כוונות טובות, כי יצפה בדמותה בדרכו לעולם הבא.
הוא חייך חיוך זעיר, מותח את גבול יכולותו הדק, מותח את גבול האפשרויות ולרגע קט חש במחיצה עבה יורדת וצונחת ארצה, מתנפצת למיליון רסיסים זעירים וחסרי כל משמעות.
הוא הניח לעיניו להיעצם בשנית, מניח למחשבותיו לצוף ולעלות, מניח לתהיותיו לתפוס מקום מכובד במוחו, מניח לתחושת השלווה לצנוח ארצה ולהיעלם אט אט. הוא הניח לעיניו להיעצם, ולא פקחן עוד לעולם.
וכעת הינו קליפה ריקנית, דקיקה, כמעט ובלתי מורגשת. שקופה, עדינה, חושפת את תוכנו ופנימיותו, חושפת את ריקנותו.
וכעת הינו רוחו בפני עצמה, תקוע בין ממדיו, והנה רסיסי המחיצה חסרי המשמעות מקבלים תצורתם ושבים למקומם, נמשכים האחד לשני כלא נופצו קודם לכן, והנה מכשול נוסף ניצב כנגדו ואין ביכולותיו לנפצו.
הוא הניח לדמעותיו לצנוח ארצה, להוביל האחת אחר השנייה נחילים רכים ודקיקים במורד פניו, נחילים המותירים שבילי מלח הדקיקים אשר יוותרו מאחור, לנצח, טבועים עמוק באינסוף חסר מעצורים.
והנה הוא, ניצב לצד מיטת ברזל ישנה ומתקלפת, גופו הרפוי טמון עמוק בתוך אותו כיסא ברזל דקיק ומעלה אבק, צופה בחיים חולפים על פניו. צופה בממד מתחדש, צופה ביומיום ממשיך ומתקיים. בלעדיו.
והנה הוא, ניצב לצד מיטת ברזל ישנה ומתקלפת, יושב על גבי כיסא ברזל דקיק ומעלה אבק, מפנים חוסר יכולתו המופגן להגיב, לצעוק, לפסוק החלטותיו. מפנים חוסר יכולתו ומנוחתו, מפנים בחוסר יכולתו להגיע אל אותה שלווה עילאית אשר לה צפה משך זמן מה בה שכב רפוי,עמוק באותה מיטה בה כעת הינו קליפה ותו לא.
ואין ביכולתו לשוב לקדמותו, ואין ביכולתו לפסוק תומו של הסבל הנצחי. ואין ביכולתו לשוב לקדמותו, ואין ביכולתו לראות פניה בשנית.