החורף והקיץ

היא קופצת החוצה מהחלון ורועדת.
השעה הייתה רק ארבע וחצי בצהריים, אבל הכל היה קודר ואפור.
לא היה לה נעליים, וגרביה נספגו והקשו עליה בריצה.
היא חלפה מהר על שביל עצים קטן, וקפצה מעל השער הירוק- זהוב.
הוא רודף אחריה.
"את לא תתחמקי, קטנטונת!" הוא צעק אחריה, מנסה להזדחל דרך החלון, כולו רטוב ומזיע. הוא שנא את ההרגשה של החורף, והמטרה שלו הייתה הדבר הקטן הזה שרץ ליד ידידה הקטן- הגשם.
המטרה לתפוס את החורף בזמן שהיא שולטת הייתה מטרה כמעט ובלתי אפשרית, אבל בכל שאר העונות הוא היה עסוק- באביב הוא התכונן לקראת בוא הקיץ, בקיץ הוא החל לשלוט על כל הארץ ובסתיו הוא שקע בתכנוניו לתפיסת החורף.
המרדף בין החורף לקיץ ארך שנים רבות, והחורף ברחה זמן מה, כשמאחוריה יללות רוח על יגונה ובכי הגשם על צערה.
וכמו תמיד החורף ברחה וברחה, היא לא ידעה לאן, אבל היא השתלטה על כל העולם. כל הסיבוב עצמו ארך שנה שלמה.
הקיץ רדף אחריה תמיד, במרחק של עונה אחת.
הוא לא הצליח להגיע, ולפעמים, במקומות מסוימים, הצליח לגעת בה ולשלוח את קרני השמש של ידידו "קרני שמש", אך כמו תמיד, היא הצליחה לחמוק.
המרדף תמיד ארך ונמשך, והחורף תמיד ביטאה את יגונה בסערות מחוללות אימה.
היא הייתה אחוזת פחד בכל רגע, והפחד השתלט על שאר העולם וגרם לו לצער ויגון קודר.
הכל היה שחור.
ובכל זאת, באה תמיד אביב, ידידתם המשותפת של החורף והקיץ. היא הסיטה מעט את יגונה של החורף, הפריחה מאחוריה נשיקות של פרחים, צעדה על עבר הקיץ, ועזרה לידידו קרני השמש, לחדור מעט מבעד לעננים.
גם הקיץ וגם החורף היו מעט יותר מאושרים, והאביב הייתה רעננה מתמיד.
לאחר שהסתלקה מביקורה המתמיד, החורף הייתה אחוזת דיבוק למצוא לה מקום מחבוא עד לעונה הבאה.
בא הסתיו והתרגז "את כל כך משוגעת, קטנה!".
הסתיו היה רגוע מאד, לא סוער ולא חמום מוח.
לקח הוא בשקט את ידידו "עלי שלכת", התקרב לאט ובשקט אל החורף, ואז בקור ובחמימות יחדיו, ניגב את דמעותיה עם עליו של ידידו ושלח נשיקת סתיו.
התקרב הוא בצעדי ידידות קלילים אל הקיץ, שלח גשם קטן, להפיג את שנאת "שונאי הקיץ".
הקיץ הודה לו מאד, הספיקה לו שנאת חורף,
ואז למשך דקה ארוכה, שקע בתרדמת עמוקה.