החופש.

לפני מספר חודשים כאשר למדנו בפסח על דברים מן ההגדה, המורה שלנו הראתה לנו מצגת ובה תמונות של אנשים. היו שם מפורסמים, נשיאים, וגם אנשים כבולים בשלשלאות וחסרי בית.
המורה אמרה לדרג לכל אחד את רמת החופש, או השיעבוד, של האנשים מן התמונות – כאשר אפס אומר חופשי לחלוטין, ועשר אומר משועבד לחלוטין.
אף אחד מן התמונות אינה דורגה כאפס מוחלט, או כעשר מוחלט.
בחיי כל אחד יש את השיעבוד הזה, שהוא כבר חלק מן השגרה. בין אם זה שיעבוד לפרסום או שיעבוד לחוקים, שיעבוד למשפחה או שיעבוד לחיים.
הצלצול לסוף השיעור נשמע ואחרי מחמאה מן המורה, על השתתפות והבנה (למה אנחנו צריכים בכלל לקבל מחמאה על שהבנו מה רוצים מאתנו?), שכחתי מן השיעור הזה ומשכחתי מן התובנות הללו. אך היום, מסיבה כלשהיא, נזכרתי בשיעור הזה. וכל זה העלה בי מספר תהיות.
אם בכל מצב בחיינו אנו משועבדים לדבר-מה, אז מהו בעצם החופש הזה, החירות הזו, שכולם כה מייחלים אליה?
הרי כל עוד אדם חי, הוא יהיה משועבד לפחות לדבר אחד – לחייו. ומלבד זאת יש עוד אין ספור שיעבודים נוספים, בנוסף לחיים.
אז מהו בעצם חופש?
האם החופש הוא החלומות?
האם החופש הוא התקוות?
האם החופש הוא השיכחה? או ההבנה?
אך אלו אינם באמת רגעי חופש – זוהי רק אשליה, אשליה שבה אנחנו משוחררים מהכול.
כי בסופו של דבר, מן החלום נתעורר.
ובסופו של דבר, התקווה תתנפץ.
ובסופו של דבר, אנחנו ניזכר, אנחנו נתבלבל.
אך ישנו חלום אחד, אשר ממנו לא נתעורר.
וישנה תקווה אחת, אשר לעולם אינה תתנפץ.
ישנו רגע אחד, אשר אותו לעולם לא נזכור.
וישנו דבר אחד, אשר אותו נבין יותר מכל.
והדבר הזה, החופש – אליו כולם מייחלים, מצפים, מקווים…
זהו המוות.
חלום אחד אשר לנצח יימשך.
תקווה אחת אשר בסוף תתגשם.
דבר אחד, אשר אל זיכרוננו לעולם אינו ישוב.
דבר אחד, אשר יהיה אותו הכלום.
המוות.
או במילה אחרת, רכה יותר, נחמדה יותר.
החופש.