החבל שלי
לפעמים החיים מורידים אותי למטה.
אני נופלת מצוק, תלויה באוויר ונאחזת באיזה אבן שבולטת מהדפנות.
לאט לאט אצבעותיי נרפות ואני מרגישה שאני עומדת ליפול, כבר מוכנה לכך נפשית.
הבאת את זה על עצמך, למה ציפית?
אבל לפתע, כשהאצבע האחרונה שנאחזת באבן כבר משחררת, חבל מופיע מול עיניי.
החבל הזה הוא מוזיקה.
האיש שאוחז את החבל הוא המילים.
הסלע הזעיר בו אני נאחזת כדי להחזיק את עצמי בחיים הוא הלחן.
אני אוחזת בחבל ומישהו, משהו, מושך אותי למעלה. הוא לא עוצר בקרקע.
הוא ממשיך לקחת אותי למעלה, דרך העננים חוצה את האטמוספירה, מוקפת בכוכבים.
ואז החבל נקרע, אבל אני נשארת למעלה עד שהקסם נעלם.
צונחת למטה אבל לא בבת אחת, האווירה הקסומה עוד מותירה לי להרגיש את התחושה החמימה עד שאני חוזרת לעולם העצוב שלי, שהתקווה היחידה שלי בו היא מוזיקה.
אבל עדיף להיות על הקרקע מאשר למטה למטה.
והלוואי שלכל אחד יהיה החבל שלו שירים אותו למעלה.
את מי שאוחז בו.
את הסלע הקטן שמחזיק אותך בין חיים למוות, נותן לך להחליט אם לוותר או להיאבק.
ובסופו של דבר אני מקווה שכל אחד יבחר להיאבק. כמו שאני בחרתי.
תגובות (3)
אהבתי ❣✌️
קטע מקסים, כמו כל השאר :)
קצת קשה לי למצוא דרך לתאר אותו שלא כוללת את המילה 'מקסים', אז שוב, אני אגיד שהוא פשוט מקסים.
תודה כיף לשמוע!