הזדקנות ומוות של החברה הטובה ביותר

השעה אמנם הייתה מאוחרת, אך לא חשתי כל עייפות. רעיון עלה במוחי, לקרוא ספר נחמד. שלפתי ספר ממדף הספרים, ספר המספר על הבנת כלבים, התנהגותם ודרך חשיבתם. במקרה פתחתי בפרק שנקרא: 'כלבים ומחזור החיים: הזדקנות ומוות.'
הכלבה שלי, כמובן, מיד עלתה לראשי. דורה הוא שמה, והיא בעלת גידול ברגל. אין יודעים אם הגידול הינו סרטני, ואין יודעים מה יהיה גורלה. זקנה היא מאוד, כבת שתיים עשרה וחצי שנים, למיטב זיכרוני.
הפרק דיבר על ההתמודדות של כלבים עם המוות, על הדרך שבה הם מקבלים את המוות. אני הייתי מרותקת מהספר, וקראתי את רובו לפני מספר חודשים, אולם פרק זה לא קראתי עד היום. הפרק דיבר על נושא שכבר הוזכר פעמים רבות במהלך הספר, כיצד הכלבים חיים את ההווה, לא מעניקים חשיבות יתרה לעבר או לעתיד. הדרך שבה כלבים מקבלים את המחלה שלהם שונה עד מאוד מהדרך שבה בני אדם מקבלים מחלה זו. כלבים חיים את הרגע, כל חייהם, בין אם יש להם סרטן ובין אם לא, בין אם המצב עגום ביותר. כלבים מעריכים את החיים מדי יום ביומו, מעניקים משמעות לרגעים הקטנים ביותר. המוות מבחינתם הוא דבר טבעי, חלק ממחזור החיים שקיים בטבע. לפי הספר, מחקר הוכיח כי כלבים מסוגלים לחוש צער לאחר מוות של מישהו קרוב, אך צער זה הוא לא יותר משלב בדרך לאיזון, להמשך בחייהם.
אני יודעת שהמוות שלה אולי מתקרב. היא חשובה לי לא פחות משבני אדם מסוימים חשובים לי, וכשאני עוברת תקופות קשות היא תמיד פה, מחייכת אלי ומקשקשת אלי בזנבה, מקבלת את פני בשמחה.
גם אם תמות, אני מניחה שהמחשבה שהחיים שלה היו מלאים, ושהיא מיצתה וניצלה אותם יותר טוב ממני וממרבית בני האדם, היא שתעודד אותי. המחשבה שהיא אהבה את החיים שלה, ונהנתה מהרגע, ללא חשש לעתיד שיבוא.
היא יכולה ללמד אותי רבות, אני בטוחה בכך.