הזברה מהקומה השמינית

כשהוא חתם אז על חוזה השכירות באבן גבירול, הוא לא לקח בחשבון שגם תקרות עשויות להרעיש. הוא תמיד חשב שהשקט כלול אם יעבור לגור בקומה השביעית—שקט ממכוניות, שקט ממסעדות ובתי קפה, שקט מאנשים שלא מדברים בשקט. הוא לא לקח בחשבון שגם תקרות עשויות להרעיש. בקומה שמעליו יש שכנה שלא יודעת מה זה נעלי בית, כפכפים, או סניקרס, היא הולכת רק על עקבים. לפעמים הוא מנסה לשנות את התמונה שכבר רקם בראשו, תמונה שלה הולכת בלבוש מינימלי ועקבים בפרינט אנימלי. לפעמים, הוא מדמיין לעצמו שמדובר בכלל ברקדן סטפס, כזה שמכין ספגטי תוך כדי פיזוז ברוטב עגבניות. כשהמחשבות שלו נודדות לאותו אדם מתקלח בנעלי סטפס, הוא משתדל לעצור ולחזור אל הפנטזיה-הככל-הנראה-מציאותית-שלו, ואז לדמיין אותה—מתקלחת בעקבים.

בכל בוקר הוא מתקלח, לפעמים גם מתגלח ואז מדליק את מכונת הקפה. הוא לא באמת אוהב קפה, הוא פשוט נהנה מהידיעה שיש לו מכונה כזו, שהוא יכול להקציף בה חלב ולבחור טעמים אקזוטיים שאין להם כל קשר לקפה. כשגופו מסיים להתייבש, הוא תולה בחזרה את המגבת ומביט בעצמו במראה מבין האדים. הוא לא מסלק אותם, הוא אוהב שהאדים מרעננים את התכשירים שלצד הכיור. הוא שם לב שהוא לא יוצא הרבה מהבית כי הדאודורנט שלו עדיין מלא. סבון הכלים לעומת זאת, התרוקן כבר פעמיים.

מכונת הקפה התחממה מספיק, והשקט שהותירה אחריה מסב לו שלווה של אחרי תה ירוק. הוא מתקדם אל עבר שולחן העבודה שלו, מביט בעציץ שקיבל מהעבודה וגאה בעצמו שהוא לא הרג אותו עדיין. עוד רגע הם חוגגים יום הולדת—העציץ חודשיים, הוא שלושים ושש. הוא לא פוחד מזה, להיפך, כל הבחורות מחפשות גבר מבוגר שידאג להן. הוא ייתן לזה עוד כמה שנים, שהוא יהיה מבוגר מספיק אך לא מבוגר מידי. הוא קרא פעם באיזה ספר שאם לא רודפים אחרי בחורה, היא תרדוף אחריך. הוא יודע שהוא יכול לסמוך על זה, לא מפרסמים ספרים סתם.

עננים החלו לכבוש את השמש ולא נראה שהם מתכוונים לחלוף. לעציץ נתפס הגבעול מלמצוא זווית מחממת. ואז זה הכה בו. הוא לא שמע נקישות עקבים כבר כמה ימים, גם לא נעלי סטפס. שלוות הגילוח והתה הירוק נקטעה ברגע והציפה במקומה דאגות; איפה היא? היא לא ישנה בבית? היא בחו״ל? היא לא מרגישה טוב? היא מתה?

כשהוא חתם על חוזה השכירות באבן גבירול, הוא לא לקח בחשבון שהשכנים בקומה שמתחתיו יהיו הראשונים להבחין אם משהו לא בסדר. הוא תמיד חשב שזו תהיה אמא שלו. הפעם זה תורו. הוא פותח את הארון ובוחר בגדים שכבר קיבלו על עצמם סימני שינה וקפלים. מה לובשים לזירת רצח? הוא מחליף מספר חולצות ולבסוף מחליט ללבוש חולצה אדומה. ההברקה הראשונה שלו להיום.

מעלית? מדרגות? התלבט עם עצמו. זאת בסך הכל קומה אחת. קומה אחת שמבדילה בינו לבינה. למה הוא לא עשה זאת עד עכשיו? למה הוא לא ניגש להציג את עצמו? או לפחות לבקש כוס סוכר? ״כי כבר לא עושים את זה״, תירץ לעצמו. הוא מניח את המחשבות המרירות על הסוכר בצד ומזמין את המעלית. איזה מן מקצוען מבזבז את כל האנרגיות שלו על ההתחלה? לבד במעלית, הוא לוחץ על כפתור מספר 8 ומרגיש את המעלית נאנחת. אך במהרה, צפצוף מלווה את דלתות המעלית כשהן נפתחות אל המסדרון של קומה 8.

הוא סוקר את קירות הקומה כמנסה למצוא רמז מטרים בעודו מתקדם אל עבר דלת הדירה שלה. למרגלות דלת הכניסה מונח שטיח עם הדפס זברה מאיקאה תופס את תשומת הלב שלו – יש זברות בשוודיה?

הוא לא יודע מה חזק יותר, פעימות הלב או הדפיקות שלו בדלת. בזמן שהוא מתלבט ומתחבט, הוא שומע צעדים מתקדמים לכיוון הדלת. הוא נושם הכי עמוק שאפשר, כי מי יודע מתי הוא יוכל לקחת נשימה כזו שוב. הצעדים מתקרבים ושטיח הזברה מתחיל לקבל גוונים חדשים של שחור.

״מי זה?״ אישה שואלת מבעד לדלת.

״השכן מלמטה״ הוא משיב. המנעול העליון משתחרר, והיא פותחת את הדלת. הבית מואר כאילו מעולם לא הותקנו בו תריסים, או קירות. היא עומדת שם מולו ומחכה. יחפה. ״תראי, אני יכול לבקש סוכר עכשיו, אבל אני לא באמת צריך, אני גם לא באמת צורך סוכר למען האמת. אבל באתי כי חשבתי שקרה לך משהו ואולי זה לא ממקומי להפריע לך על הבוקר, אבל לפעמים מבקשים סוכר על הבוקר אז חשבתי״, הוא אומר במהרה ומשתתק.

היא עומדת שם בשקט ומביטה בו, מתלבטת מה לומר. היא מתקדמת צעד לעברו, עומדת על שטיח הזברה ואומרת ״למען האמת אני צריכה סוכר, יש לך במקרה?״. מבולבל, היא לא שמעה שהוא לא צורך סוכר? הוא עונה לה שכן. היא לא מביטה לאחור, לא נועלת נעליים, רק יוצאת אחריו וסוגרת את הדלת בזהירות.

היא מתקדמת אחריו בצעדים קטנים אל עבר חדר המדרגות. יש כל כך הרבה דברים שהיה רוצה לדעת, אבל הוא מעדיף לשתוק. הם יורדים במדרגות בקצב של אימון גופני. כשהם מגיעים לדירה שלו, היא סוגרת את הדלת, נועלת אותה מלמעלה ומלמטה ומתיישבת על הרצפה ונושמת הכי עמוק שאפשר, היא לא יודעת מתי היא תוכל לקחת נשימה כזו שוב.

מבולבל מהמצב, ״את רוצה קפה?״, הוא שואל.

״יש מיץ תפוזים?״, היא שואלת. מעניין אם היא מסוג האנשים שחושבים שמיץ תפוזים בבקבוק זה בריא. הוא מעדיף כבר לבלוע כפית סוכר.

״לא, אבל אני יכול ללכת להביא לך״, הוא משיב.

״אל תלך״, היא מבקשת ומביטה אל עבר הדלת.

״את רוצה לספר לי מה קרה?״, הוא יודע שהיא לא תספר. הוא יודע שהם לא מכירים. אבל היא בבית שלו, והיא כל כך שונה ממה שהוא דמיין אותה. איך הוא לא ראה אותה עד עכשיו?

״אולי אחר כך״, היא אומרת ומפנה את מבטה אל החלון. השקט ביניהם מטריד אותו. הוא מביט בה, סורק כל קטע וקטע בפניה. ״יפה העציץ שלך, איזה סוג צמח זה?״ היא שואלת.

״אין לי מושג״ הוא עונה. ״אבל אני קורא לו רפי״, הוא מחייך במבוכה, מרגיש מטומטם שהוא מעולם לא חשב לבדוק. ״דרך אגב, אני דודי״. היא לא מגלה את שמה בחזרה, רק לוחשת שנעים להכיר. ״אני באמת יכול ללכת להביא לך מיץ תפוזים, זה ייקח ממש כמה דקות״. לפני שהיא מספיקה לענות, נשמעת דפיקה בדלת. הנשימות נקטעות ברגע. הוא מביט בה והיא לא מגיבה, רק בוחנת את הדלת מבלי להזיז איבר מלבד העיניים. הוא מתקדם אל עבר הדלת בצעדים קטנים ושקטים, מתפלל שהיא תעצור אותו. לאחר מספר צעדים הוא מסתכל לאחור, אך היא לא זזה, רק יושבת ובוהה. הוא מתקדם מספר צעדים נוספים, ״מי זה?״ הוא שואל. אין תשובה. הוא זוחל עם מבטו אל עבר העינית—הוא בכלל לא יודע מה הוא מפחד לראות.

״זה גבר״, דודי מסתובב לאחור ומספר לה מה הוא רואה מבעד לעינית.

״אני יודעת״, היא עונה.

הוא משחרר את המנעול העליון של הדלת, ניגש אל המפתחות בעדינות ומסובב אותם. הגבר הזר פורץ פנימה וממהר אל עבר השכנה היחפה שלו. ״כמה פעמים אפשר לשאול אותך איפה היא?״.

״אין לי שום דבר להסתיר״, היא אומרת, מרגיש שהיא אמרה את זה כבר.

״על מה אתם מדברים?״, דודי שואל את שני הזרים שנמצאים אצלו בדירה.

״היא יודעת דברים שהיא לא מספרת״, משיב הגבר.

״הוא רק חושב שהוא מכיר את ג׳ו״, היא אומרת מהצד.

״מי זה ג׳ו?״, שואל דודי.

״השכנה שלך מלמעלה״, הבחור הזר עונה.
״חברה שלי״, הבחורה אומרת כמעט באותו הזמן.

״השכנה? את לא השכנה שלי מלמעלה?״, דודי המום. הם לא עונים. ״אז איפה היא?״, הוא ממשיך ושואל. הם עדיין לא עונים.

״רגע, איך ידעת שהיא תהיה כאן?״ דודי שואל את הבחור הזר בחשדנות.

״ג׳ו תמיד אמרה שהבחור מהקומה למטה הוא בחור טוב״, חברה שלה עונה. הבחור הזר מהנהן לעצמו בהסכמה.

דודי משתדל להסתיר את החיוך ומציע קפה לזרים שבדירתו. מבלי להסס, הם מתיישבים לידו סביב שולחן האוכל. ״לאף אחד מכם אין מושג איפה ג׳ו נמצאת?״, דודי שואל תוך כדי שהוא בוחר את קפסולות הקפה עבור האורחים. הם מהנהנים, מביטים באדים העולים מספלים קטנים של אספרסו. דודי לא שותה איתם, הוא בוהה בעציץ שלו נהנה מהשמש. גם דודי נהנה, הרבה זמן שלא היו אצלו אורחים.