הו רב חובל
הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה.
המילים כבר לא הביעו רגש, כשהן הגיעו למרווחים הסינפטיים בתוך המוח שלה. לא היה בהם כלום, הם היו בערך כמוהה – קליפה ריקה. המילים שפעם היו גורמות לגופה לרעוד ולהתכסות בעור ברווז עברו במרווח הסינפטי, כמו כל דבר אחר. הם היו שום דבר, הן היו ריקות כמו כל דבר אחר, כמוהה.
אבוי ליבי ליבי ליבי
הלב הקר והמת, שלא יכול היה להרגיש בשום דבר יותר. לב שהיא רצתה להוציא מהגוף שלה, ללחוץ עליו חזק ולגרום לו למום שאי אפשר יהיה לתקן. לקחת סכין וחומצה ולרסס אותו ולחתוך אותו לחתיכות קטנות, להמטיר אותו כמו גשם על ראשם של העוברים והשבים. היא לא רצתה אותו, הוא לא היה חלק ממנה.
הו רב חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון
הקולות היו הדבר היחיד שעוד נשאר לה. היא הופעה, כי העיניים שלה כבר לעולם לא יתרכזו, וכל דבר שזז יגרום לה לזוז ביחד איתו ולהסתכל עליו, לנסות להבין – אבל עיניה יבגדו בה שוב. רק השמיעה נותרה לה, וגם היא הייתה חלולה. היא הפכה את הכל לחשמל במוח המקוטע שלה, האנושי.
אבוי ליבי ליבי ליבי
הלב הזה שפועם. הוא ממשיך לפעום, לא משנה כמה דם נשפך על הרצפות. לא דם של רב חובל, דם של אדם. דם של אדם בלי שם, כי השם שלו נמחה בזמן, כשהלב המשיך לפעום והנפש הפסיקה להתקיים. הלב שהיה אמור להיות הדבר החשוב, הדבר שאומר שהנה, ממשיכים לחיות, היה הדבר החזיק את המוות בגופה.
הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך
ומי יתן והחשכה תסתיר את הדם שעליה, תסתיר את חוסר התקווה שעל פניה ואת הרשת הארוכה, האדומה, חסרת ההתחלה והסוף שמכסה את גופה. מי יתן והחשכה והמגע הללו יוכלו להסתיר את העובדה, שהיא לא יותר מקליפה.
אבוי ליבי ליבי ליבי
הוא לא יותר ממכונה, ממכונה שממשיכה לפעום, להזרים את הדם, במסלול שלא נגמר. בצליל של פצצה מתקתקת בגופה.
עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם
עכשיו רק נשאר לה להשלים את משימתה. היא תוציא את הסכין מקפלי הגלימה, תסתכל על ידיה החיוורות על רקע השמלה, על שיערו המרוטש והמלא בדם של אהובה המת.
אבוי ליבה ליבה ליבה
מפסיק לפעום
עכשיו
תגובות (1)
מילים הן נקבות, מילה ארוכה. הכוונה היא לפסקה הראשונה. בשנייה היה משפט עם פעמיים "ו…" במקום פסיק. נמחה בזמן=> עם הזמן? במהלך הזמן? לאידעת, בזמן לא מסתדר לי. אני מתקטננת על קטנות, אבל זה שטויות, אני אקרא מחדש ואתעלם מאלו תוך כדי.
הקטע כולו- וואו. ברוך הבא לרשימת הכותבים המועדפים עלי באתר, אהבתי מאוד. הסיפור כולו שלא קורה באיזה רצף כרונולוגי מדי אלא יותר מתרכז עוד ועוד עד לסיום המוחלט, כמו פירמידה הפוכה.