הולכים, ויושבים במעגלים

שבת, 17.4.21
22:20 לפנות חצות~
——-
אני לא בטוח כמה זמן אנחנו מכירים, אבל אני מרגיש כאילו עבר פרק חיים שלם מאז הפעם הראשונה שנתקלנו זה בזה.
אם מסתמכים על ההודעות שהחלפנו, עבר קצת יותר מחודש. זה הגיוני שאני מרגיש כאילו אני מכיר אותך כבר שנים? לפעמים אני מוצא את עצמי מחכה לרגע בו אגלה שכל זה היה אשליה אחת גדולה, שלא באמת הכרתי אותך, שלא דיברנו וצחקנו במשך שעות, שלא זכיתי למצוא את האישיות הקורנת הזאת שלך.
בפעמים אחרות אני תוהה אם אני היחיד שמרגיש ככה, שאצלך זה אחרת לגמרי. ברגעים האלה, כאילו על פי סימן, אתה שולח לי הודעה. תמיד, כל פעם מחדש, אולי כי הם תמיד מגיעים בשעות הערב ושעות הערב מוקדשות לשיחות טרום השינה שלנו. זו יכולה להיות כל הודעה, החל מ – "ערב טוב לך", שאני יכול ממש לשמוע בראשי אותך אומר את המילים האלה, וכלה ב – "ידעת שהמצרים היו קוברים את הפרעונים שלהם יחד עם כל האוצרות והמשרתים שלהם בפירמידות? כדי שבעולם הבא הם ימשיכו לשרת אותם. קראתי את זה לפני חמש דקות ואני נדהם ומזועזע בו זמנית". בסוג הזה אני מנסה לדמיין את הבעת הפנים שלך כשקראת את פרט המידע ההו כה חשוב הזה (לא מזלזל. פרעונים היו חשובים מאוד בזמנם וידע כללי זה דבר נפלא).
אבל הכי טוב, ולא בקטע תלותי, זה פשוט הכי טוב, אלה הערבים שאנחנו ממש נפגשים בהם. כשאתה מסיים ללמוד מוקדם ולי יש משמרת מוקדמת בעבודה, אז יש לנו את הערב פנוי לראות אחד את השני. כמובן, לפעמים יוצא שאין זמן, אבל לפעמים יוצא שיש יותר זמן מהרגיל ואז זה מתקזז.
אני בטח נשמע רגשן וקיטשי באלף רמות ממה שאני מנסה להיות, אבל אין מה לעשות בקשר לזה. וזה לא שאתה עומד לקרוא את זה אי פעם, בכל מקרה. המילים האלה ישארו לעד אצלי ולא יצאו מהמחברת הזאת לעולם.

אבל, אם אני כבר כאן ומתרפק על זיכרונות העבר מהחודש שנגמר לפני שבוע בערך, למה לא ללכת עד הסוף?
לעולם לא אשכח את הרגע בו נפגשנו. יותר נכון – התרסקנו אחד על השני. אני מיהרתי לעבודה ואתה טסת במורד הרחוב בלי באמת לראות לאן אתה רץ.
קלטתי את הראש הג'ינג'י הזה שלך שנייה אחת מאוחר מדי, ועד שהמוח שלי עיכל את המראה כבר התנגשת בי בכל הכוח. אני עדיין בהלם שאף אחד מאיתנו – אני, בעיקר – לא חטף זעזוע מוח בעקבות המקרה המצער.
התחלת להתנצל בלי הפסקה. אלוהים יודע כמה עוד היית ממשיך אם לא הייתי מתחיל לצחוק בלי קשר לכלום. יודע מה? אולי הייתה שם איזו פגיעת ראש מינורית. קשה להימנע מזה כשנופלים אחורה על אספלט. בירידה.
אני אפילו לא זוכר איך משם הגענו להתנדנד בפארק ושקענו בשיחה עד הלילה. לא צחקתי במשך כל כך הרבה זמן לפני אותו יום, ולמרות שהוא נגמר בצורה שונה לחלוטין מאיך שחשבתי – קיוויתי – שיגמר, אני לא מתחרט. ואני עדיין עומד על הדעה שלי שתככים בעניין המוסיקה זה דבר טוב ואפילו נפלא, כי רוב האלבומים הטובים ביותר הופקו כשחברי הלהקה רצו לומר אחד לשני 'לך לעזאזל ואל תטרח לחזור'.
אני לא עומד לומר לך את זה, אגב. אל דאגה. נכון לכרגע אני מתכנן לשמור אותך קרוב אלי. וכשנכיר טוב יותר, ואולי אמצא את האומץ ממש לדבר איתך על זה, אני מקווה שאצא פחות קריפי מאיך שאני מרגיש כרגע.

למעשה, הסיבה בגינה בכלל התחלתי לכתוב את זה לא ידועה לגמרי, כי לא קרה שום דבר מיוחד. או שזו בעצם הסיבה, רציתי לנצור מעט את הדבר הזה שהוא אנחנו כרגע. כי בסך הכל, מה בעצם אנחנו עושים? אנחנו מדברים, ואנחנו הולכים, ואז אנחנו יושבים, ושוב הולכים, ומקיפים את השכונה. חוזרים לגינה הקטנה ושוב יושבים, וצוחקים עד שאין לנו אוויר. שוב קמים כי הדשא רטוב, וממשיכים ללכת במעגלים. אבל למעלה כתבתי את זה בטעות הפוך. סלח לי, אני עייף. היו היום הרבה מבקרים במשמרת הערב.