הולך ומתפוגג / האיש בעל אלף הפנים

הוא כל הזמן שם, בשבילי, איתי, לצדי.
ממתי שאני זוכר את עצמי היינו קרובים כל כך, כל מקום שהלכתי – הוא הלך איתי, טיפה בעיכוב אחרי – לפעמים הלך מעט לפני, אבל תמיד איתי.
הוא נאמן לי אפילו יותר מחומי, הכלב שהיה לנו – לפעמים כשהכלב לא רצה לצאת איתי לסיבוב – הוא היה בא, בשמחה גדולה.
אני לעומת זאת, רוב הזמן בכלל לא שמתי לב לקיומו, המשכתי בחיי מבלי לראות אפילו אם הוא עדיין הולך איתי או שמא עזב; הייתי דורך עליו בלי סוף ואף לא אומר דבר לאחרים שעשו זאת.
לפעמים אפילו הייתי יורק לו בפנים, ככה, מתוך חוסר בתשומת לב אליו.
הכי גרוע – לעתים, כאשר הכל החשיך בחוץ והוא החל להיעלם לי מול העיניים, עמדתי מנגד ולא עשיתי כלום – למרות שיכלתי, לא מנעתי ממנו להיעלם באפלה הקודרת – ויותר מכך, לעתים בסוף היום הייתי מכבה את האור שלו בבת אחת, מעלים אותו בלי הנד עפעף ופשוט מוחק אותו עד הבוקר.