הודעה ממנו

אני כמעט מאושרת, עטופה בשמיכה חמימה בידיעה שכל מה שנשאר לעשות הוא להנות מהרגעים הנעימים לפני שהשינה תיקח את מקומם.
אני יכולה כבר להרגיש כיצד השינה עוטפת אותי בחיבוקה החמים והמנחם ואז אני מקבלת הודעה.
אני עומדת להתעלם ממנה.
זאת אומרת, אין שום דבר שיהיה חשוב מספיק בשלב הזה בשביל להרוס לי את שנת המחלה שלי, אין מצב, לא שרדתי חמש שעות בבית הספר כשאני חולה מתה בשביל שיפריעו לי כרגע.
אני ממש לא עומדת לענות להודעה הזאת, אני אפילו לא מתכוונת להסתכל עליה.
זאת החלטה טובה, ואני בהחלט רוצה לבצע אותה, הבעיה היחידה היא שכבר הרמתי את הטלפון ושאני כבר לגמרי קוראת את ההודעה.
אני מאוד מצטערת על הרגע שהחלטתי לעשות את זה.
טוב, לא באמת.
כאילו, זה מסובך, אבל הרבה פחות מסובך משאני רוצה להודות.
הוא שלח הודעה ואני מבינה שלא הייתה אפילו קרובה לאושר לפני דקה, בגלל שאושר אמיתי זה מה שאני מרגישה עכשיו וזה הכל שקשור בו.
אני מסמיקה עוד לפני שסיימתי לקרוא את ההודעה ולמרות שאני יודעת שאין לזה הרבה יותר מידי משמעות אני פשוט מרגישה כל כך שמחה.
אני יודעת שלישון אני כבר לא אלך בקרוב, אז אני נושכת את השפה שלי ועונה לו.
אנחנו עושים את זה כבר זמן מה, מסתמסים בצורה הזאת, ולמרות שאני תמיד שמחה לעשות לזה, אני יודעת שהוא לא באמת עושה את זה כי הוא רוצה אותי.
רוב הסיכויים שהוא פשוט משועמם ואין לו מה לעשות יותר.
זאת אומרת, יש את הקול הקטן הזה שלוחש שאולי אני באמת מוצאת חן בעיניו, שמישהו סוף סוף רואה אותי כיותר מסתם דמות רקע, אבל שנייה לפני שאני נותת למוח שלי את התקווה הזאת, כל שאר המוח הסרקסטי שלי מתפוצץ מצחוק.
הוא כל-כך מעבר לרמה שלי שאני לא יכולה להאמין שהוא מסתכל עליי בכלל, שלא לדבר על מסתמס איתי.
כל פעם שהוא שולח הודעה הוא עושה לי את היום, אבל אני לא אומרת לו את זה.
אני לא מזכירה אותן בפניו, אני לא שואלת מה המשמעות שלהן, אני פשוט נותת להן לקרות ונהנהת מהשטות הזאת.
אני מניחה שאני פשוט מפחדת שאם הוא ידע כמה ההודעות המטומטמות האלו חשובות לי הוא יברח.
אני יודעת שאם הוא יברח זה יהיה רק הפסד שלו או שקר כלשהו אחר, אבל אני פשוט לא רוצה לאבד את טיפת השמש הזאת בימים האפורים כאלה.