הוא.

הוא הלך בדממה, מגפיו מתיזים מים מהשלוליות. אור הירח החיוור האיר מעל, היה זה לילה נעים ושלו. רוח קלילה נשבה. מתוך מעיל העור שלו, נחו אקדח וסכין. עם כל צעד שלו הוא חשב עליהם. איך הוא הולך לרצוח משפחה שלמה. הוא לא רצה לעשות את זה, מובן שלא. אבל ככה האיש אמר. האיש במעיל. הוא עובד בשבילו, רוצח בשבילו, גונב בשבילו, ומקבל כסף בתמורה. הוא רק בן 15, אבל ככה הוא חי. הוא מתקיים מהכסף הזה, מפרוסת הלחם הזרוקה, מהתפוח העבש. מהאשפה. בכסף הוא בעיקר קונה בגדים לחורף ותרופות. הבית שלו זה ספסל בסמטה צדדית, חבריו הם חתוליי רחוב. כמעט כל יום, האיש במעיל ובכובע מופיע ליידו, נותן לו משימה והולך. וכשהוא מסיים את המשימה הוא מקבל מהאיש כמה דולרים. וזהו. אין לו מושג מי זה האיש, למה הוא תמיד לובש מעיל, כובע ומשקפי שמש, ולמה האיש נותן לו את המשימות. אבל זהו. הוא פשוט עושה אותן, בלי שאלות. מגיל 13. הוא הגיע לבית, נושם עמוק. הוא פורץ את הדלת, האקדח שלוף. הלם תוקף אותו. הבית הזה.. הוא לפתע מוכר… זה הבית שלו. הבית שהוא גורש ממנו מגיל 13 בערך. אישוניו מתרחבים, רגליו מעצמן מחליטות לסגת, לסגור את הדלת ולברוח. זהו, הפעם הוא לא יציית לאיש. הוא לא פושע יותר. מתנשף, הוא התיישב על האספלט הקר, המום. האיש שלח אותו להרוג את משפחתו! האיש יודע… אורות רכב העירו אותו מחלומותיו. הוא הצליח לשמוע את טרטור המנוע.. וזהו. הוא שכב על האספלט, בתוך שלולית דם.